תוספתא כפשוטה על פסחים ג:ה

113-14. אין לשין את המצח ברותחין מפני שהן חולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג. וברי"ץ גיאת, סוף עמ' צ"א: אין לשין את העיסה בחמין מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין וכו', והסמיך ברייתא זו לבבלי מ"ב א'. ולהלן מנחות פ"ז הי"ב שנינו: כל המנחות אין לשין אותן ברותחין מפני שהן (כ"ה בכי"ו) חולטין, ולא בצונן מפני שהן רוטשין. אבל לשין אותן בפושרין ומשמרן (כ"ה בכי"ו) שלא יחמיצו. וברור שהכוונה היא שחלוט אינה מצה 21 ומה שאמרו בירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב: יכול יצא ידי חובתו ברבוכה וכו', כבר הראיתי בתס"ר ח"ב, עמ' 254, שרבוכה לפעמים פירושה רבוכה במשקין, ולאו דווקא ברותחין, עיי"ש. ולפיכך פסלו שם משום חסרון בשמור גרידא. ועיין במאירי ל"ו א' (46 ע"ב) ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 33. (עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 57), ובמנחות כתוב מצות, 22 ולא התירו חליטה במנחות אלא במקום דכתיב ביה רבוכה. ועיין מנחות נ"ג א'. ובא"י לא חילקו בחליטה בין מנחות ובין מצת הפסח, שלא כפירוש הבבלי (יבמות מ' א') בתו"כ צו פרש' ב' ה"ט, הוצ' ווייס ל' ע"ד, אלא כירושלמי יבמות רפ"א, ב' סע"א. ומכאן שהכוונה כאן למצת מצוה גרידא, 23 עיין במפרשי הירושלמי (פ"ב ה"ז) לברייתא שלנו. ולא נשנית כאן הרישא אלא אגב הסיפא. ואפשר שהסיפא נשנית אגב הרישא, והברייתא סמוכה למשנתנו פ"ב מ"ז ששנתה: אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין. ושנו כאן דין חלוטה לעניין מצת מצוה. וכן דעת הרי"ץ גיאת (עמ' צ"ב) שאף דין הבבלי מ"ב א' הוא לעניין מצת מצוה (אעפ"י שהפסול שם הוא מטעם אחר), עיי"ש, ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 51–52, ד"ה ואין. והואיל ועכשיו אין אנו בקיאין בחלוט (עיין אוה"ג, עמ' 40 ואילך), הרי דין רותחין כדין חמין, ומשום כך יש לחשוש שמא תחמיץ העיסה, ואסור לעשות כן אפילו בשאר ימות הפסח, כפסק הגאונים (עיין בה"ג ה' פסחים רפ"ב, כ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 140): ואסיר למילש במיא חמימי, משום דמחמעי. ואשר לסיפא של התוספתא במנחות הנ"ל: ולא בצונן מפני שהן רוטשין, נ"ל שהכוונה היא, מפני שהן מחרשין, ואין "רוטשין" אלא "טורשין", 24 בב"ר פפ"א, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 972: מהילתך טרשה אקיש עלה. ועיי"ש בהערות. וכנראה שהשרש אחד, והיינו שנקבי הנפה נצטמצמו, ואין הקמח עובר. ובמצפה שמואל במנחות מגיה בפירוש: מפני שהן טורשין, ופירש ע"פ הבבלי חולין מ"ז ב': דמטרשי, כלומר שמקשים, עיין ברש"י שם. ואין צורך בהגהה, והיא היא. עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 423. וכן מפרש הירושלמי פ"ג ה"ב, ל' ע"א, את משנתנו שם [בצק החרש]: בצק שצינן . 25 עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 418, בשם הרי"ץ גיאת והמאירי. ומכאן שצונן עושה את הבצק חרש, ובצק כזה אינו מובחר למנחות, אבל במצה שהוא לחם עוני, לא איכפת לנו בזה, ואדרבה בצק המצונן אינו ממהר להחמיץ. ומה שציוו לכהנים ללוש בפושרין, כבר הקשו בירושלמי בסוגיין ובבבלי ל"ו א' ממשנת מנחות (פ"ה מ"ב), ותירצו שהכהנים זריזים הם. אבל לעניין מצה בפסח אין הפרש בין ישראל לכהן, שלא תחלוק בין מצה למצה, עיי"ש בירושלמי. ועיין בבבלי ל"ו א' שהצריכו זריזין ומקום זריזין.

214-15. אין לשין את העיסה בשאר משקין. ואם לש אופה מיד. ור' מאיר אוסר. בכל שאר הנוסחאות: אין לשין את המצה וכו'. אבל גם במלחמות פ"ב בסוגיין, בר"ן שם סי' תשכ"ו, ובחי' מהר"מ חלאווה ל"ו א' סד"ה ת"ר מעתיקים כגירסת כי"ו. והראשונים הללו משיגים מכאן על בעל המאור שפסק שאם לש בחלב אין חשש חימוץ בין אם ערב בעיסה מים, בין בלי מים, והרי כאן מפורש "בשאר משקין". וכנראה שהברייתא נסמכה למשנתנו (פ"ב מ"ח): אין נותנין קמח לתוך החרוסת, או לתוך החרדל. ואם נתן יאכל מיד. ור' מאיר אוסר. ופירשו שמטעם מי פירות אתינן עלה, ור"מ סובר שמי פירות ממהרין להחמיץ, ולפיכך אוסר משום שמא ישהה ויחמיץ, עיין בירושלמי פ"ב רה"ז, כ"ט ע"ג. ובסמוך שם: אין לשין מצה במשקין, אבל מקטפין אותה במשקין. ועיין בבלי מ' ב' ואילך. ובבבלי ל"ו א': אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר תשרף מיד. וחכמים אומרים יאכל. 26 ברי"ף ועוד כמה מן הראשונים: תאפה מיד, כגירסת התוספתא. ובר"ח ועוד: יאכל מיד, וכן היה לפני רש"י, אלא שהגיה, עיין על כ"ז בדק"ס, עמ' 99, הע' א'. ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר. ואעפ"י שאין לשין מקטפין בו. אתאן לת"ק. וחכ"א את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ונחלקו הראשונים אם המחלוקת היא בלש באותן משקין בלבד בלי מים, ואף בזה אוסר ת"ק (משום חמץ נוקשה), או בלש במשקין עם מים (דומיא דמקטף, שהעיסה נילושה במים), עיין בראשונים הנ"ל, במאירי בסוגיין, בס' מנוח פ"ה, י"ג ע"ב, ובאו"ח סי' תס"ב. ועיין במכילתא בא פ"י, עמ' 35, ובמכילתא דרשב"י, עמ' 25, ומוכח משם שהשיטה היא כר' עקיבה בשאר ימות הפסח, וכמו שפסקו הרי"ף והר"מ פ"ה מה' חו"מ ה"כ.