תוספתא כפשוטה על פסחים ג:ז

118-19. האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן למוצאי יום טוב הרי אילו אסורין. רי"ץ גיאת, עמ' צ"ב, עיטור ה' חמץ ומצה, קכ"ט ע"ג, ראבי"ה ח"ב סוף סי' ת"כ, עמ' 49. והסיק בראבי"ה שם: אלמא תערובת חמץ ששיירו לאחר הפסח אסור, ובצפנת פענח פ"א מה' חו"מ ה"ה כתב: אך י"ל דר"ל למוצאי יו"ט הראשון, או דמי תשמישו של נחתום הוה כמו עצם האיסור וכו'. והתירוץ הראשון קשה מאד, ומה לי מוצאי יו"ט הראשון, מה לי יו"ט עצמו לעניין חמץ.

219. יתר על כן היו נשים נוהגות שלא היו וכו'. רי"ץ גיאת הנ"ל. ובעיטור הנ"ל: ונראה ע"כ היו נוהגות וכו', וצ"ל: יתיר ע"כ היו נוהגות וכו'.

320. בחמין שהוחמו ביום טוב. כלומר, בכל יו"ט, ולא דווקא בפסח. וכנראה שנהגו כן אפילו בחמין שהוחמו לשם שתייה ביו"ט (ומכ"ש לשם לישה ביו"ט), משום חשד הערמה, עיין ר"מ פ"א מה' יו"ט הי"א, ובלח"מ בה"ט שם, ולהלן ביצה פ"ב, שו' 16, ד"ה וממלא. ועיין ירושלמי כאן פ"ד ה"א, ל' רע"ד, ובמקבילה בתענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג, ולא נמנה שם מנהג זה של נשים. אבל מ"מ נראה שמנהג הגון הוא. ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג במקומו.

420-21. אמ' לו ר' ליעזר לר' יהושע היאך אתה או' שמפרישין חלה בטומאה וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ג: כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, 29 כלומר, אם יפריש מן העיסה הרי תחמיץ החלה ויעבור על בל יראה, ולאפות אותה אי אפשר, שהרי חלה טמאה אינה ראויה לא לישראל ולא לכהן. ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו'. אמר ר' יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה. ומוכח משיטת הבבלי (מ"ו ב') שלר' יהושע אינו עובר על בל יראה, מפני שהחלה אינה לא שלו ולא של הכהן, ואינו עובר עליה 30 עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מ"ו ב' ד"ה רש"י. עיי"ש. ולפי הבבלי התוספתא שלנו היא תחילת הדין של ר' אליעזר ור' יהושע, והויכוח הוא ע"פ ההנחה שאף לר' יהושע החלה היא ממונו (טובת הנאה ממון), וכל השאלה היא איזה לאו (בל יראה, או מלאכה ביו"ט) עדיף. ואח"כ השיב ר' יהושע שאין כאן בל יראה (כמשנתנו), ור' אליעזר השיב לר' יהושע במכילתא אחריתי, שאין כאן מלאכה, משום הואיל, עיין בבלי מ"ח א', וברש"י ובר"ן על הרי"ף שם. ברם בירושלמי בסוגיין לא נזכר כלל שר' יהושע סובר שטובת הנאה אינו ממון, וכנראה שפירשו את דברי ר' יהושע במשנתנו "לא זהו חמץ שמוזהרין עליו", היינו חמץ שנתחמץ ביו"ט, שאסור לבערו ביו"ט (עיין במלא"ש למשנתנו), ולפיכך הביאו שם את הברייתא שלפנינו. ועיין גם בירושלמי סוף עירובין, כ"ו ע"ד, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 366.

522-23. הרי הוא אומ' אך אשר יאכל לכל נפש. כלומר, ועובר על לא תעשה כל מלאכה. וכ"ה בבבלי מ"ח א'. אבל בירושלמי: לא נמצאת כשורף קדשים ביום טוב. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 34–35, ד"ה וע"פ זה נבין, ולעיל שבת פ"ב הערה 3. אלא שר' יהושע תפס כאן את הפשוט ביותר, שהרי השורף קדשים ביו"ט עצמו (ולא הדליקן מערב יו"ט) עובר בלאו מפורש, ואף ר' אליעזר יודה בה. 31 ואין משיבין לאדם אלא לפי מדותיו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158. והתוספתא קיצרה והשמיטה תשובת ר' אליעזר. ותשובת ר' אליעזר לא נזכרה לא כאן ולא בבבלי אלא בירושלמי שם, עיי"ש.

623. אמ' לו ר' ליעזר עד אין הדבר שקול וכו'. להלן זבחים פ"ח סהכ"ג. ועיין בסיגנון המשנה שם פ"ח מ"י.

724. אמ' לו ר' יהושע אני אכריע, כשאני עושה בידי נמצאתי עובר וכו'. עיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"א, ועיי"ש הערה ע"א. ובר"ח מ"ח א': ואע"ג דמסתבר טעמא דר' יהושע, ואמ' (צ"ל דאמ') אני אכריע. כשאני אופה נמצאתי עובר על הוא לבדו יעשה לכם, ועושה מעשה בידי, וכשאני מניחה נמצאתי עובר ואיני עושה מעשה בידי, תניא (כלומר, הא תניא, ואין הלכה כמותו) אמר ר' וכו'. ועיין בירושלמי בסוגיין. ועיין בלשון התוספתא בזבחים פ"ח הנ"ל, והיא באשגרה מכאן.