תוספתא כפשוטה על פסחים ד:י

160. פסח ראשון בשלש כתים וכו'. להלן פ"ח, שו' 23, עיין מש"ש. והברייתא נשנית כאן אגב משנתנו פ"ה מ"ו: יצתה כת ראשונה וכו'.

261-62. מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ובא לו אצל פסח וכו'. ברייתא זו סוברת שקטרת והטבת הנרות קודמות לפסח. וכ"ה בבבלי נ"ט א': ותניא כי קושיין תמיד קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות ונרות קודמות לפסח וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' קרבן פסח ה"ד. ובירושלמי פ"ה ה"א, ל"א ע"ד, ובבלי נ"ח סע"ב, הביאו ברייתא החולקת ששנתה: תמיד קודם לפסח, פסח קודם לקטרת, קטרת קודמת לנרות. ובירושלמי שם: אית תניי תני דם תמיד ואיבריו קודמין לקטורת, והקטורת לפסח, ופסח להטבת הנירות, כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו. 29 כלומר, עם התמיד, ולא יפסיק בפסח, ויראה כאילו הפסח טעון נסכים. ועיין באו"ש פ"א מה' קרבן פסח ה"ד.

362. ובא לו אצל פסח קרעו והוציא וכו'. הלשון היא באשגרה ממשנת יומא פ"ו מ"ז, וכאן הכוונה שהישראל בא אצל פסח, שהרי מה לו לכהן ולהפשט הפסח, 30 ועיין בדה"ב ל"ה, י"א-י"ד. ומ"ש אח"כ "והקטירן" פירושו "להקטירן", עיין רש"י ס"ה ב' ד"ה והקטירן, ואפילו לשאר הגירסאות שם הפירוש הוא כן. ועיין בתוספות שם ובבעל המאור ובהשגות הראב"ד שם.

462-63. קרעו והוציא את אמוריו, אפי' של ארבעה ושל חמשה, נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. ובמשנתנו ספ"ה: קרעו והוציא אימוריו. נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. ולא הוסיפה התוספתא אלא "אפי' של ארבעה ושל חמשה" שהמקרע מניח בקערה את החלבים, אעפ"י שהוא מפשיט כמה פסחים. וע"פ ברייתא זו פירשו גם את משנתנו. ובירושלמי פ"ה ה"י, ל"ב ע"ד: כתיב והקטירו אותו, והקטירו, והקטירם. מה תלמוד לומר והקטירו אותו. הכשר ולא הפסול. והקטירו, שלא יערב חלב בחלבים. והקטירם, כולם כאחת (תו"כ נדבה, סוף פרק י"ז, י"ד ע"ג). הכא את מר והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים. והכא את מר הקטירן, לעשות (כ"ה בכי"ל, ונמחק) כולן כאחת. וכבר פירשתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 466, שהירושלמי מפרש מתחילה את הברייתא שבתו"כ, ומעיר על הסתירה, שבין הרישא והסיפא, ומתרץ שוהקטירן כולן כאחת אין פירושו שמקטיר יחד את כל החלבים שעירב, אלא שעושה את כל החלבים של כל קרבן בבת אחת, בלי הפסק, 31 ועיין מ"ש הגר"י ברלין באומר השכחה לפסחים ס"ד ב' (ג' סע"ב מן הספר). שלא כהקטרת האיברים. וכן פירש הראב"ד את הברייתא בתו"כ, ועיין שם במפרשי הספרא ועיין בבבלי כאן ס"ד ב', ובמאירי שם ד"ה אימורי. ואח"כ מפרש הירושלמי את עצם הסתירה בין משנתנו 32 שפירשוה ע"פ התוספתא שנותן את החלבים של כמה פסחים בקערה. ובעיקר הפירוש בירושלמי שהקושיא היא מן המשנה שפירשוה ע"פ התוספתא על הברייתא שבתו"כ כבר קדמני רמא"ש בפירושו לתו"כ, עמ' 141. ובין הברייתא בתו"כ הנ"ל. ומתרץ: כאן במגס (כלומר, במגס מניח חלבים של כמה פסחים, כאחד), וכאן על גבי המזבח. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 515, ודבריו ז"ל בפירוש הירושלמי לא נתחוורו לי.

563-64. ובשבת מלבישו בגיזתו ומניחו ויוצא. כלומר, ובשבת שאינו יכול לצלותו מבעוד יום, ואף אינו יכול להוציאו לביתו, מלביש את הפסח בעורו, ומניחו ויוצא. ובבבלי ס"ה ב': תנא כל אחד נותן פסחו בעורו וכו'. ועיין בתוספות שבת קי"ז א' ד"ה דשקיל, שכתבו: ומשמע דבשבת איירי, דאמתני' דהתם קאי, דקתני ארבעה עשר שחל בשבת. ואיכא למימר דלא קאי אשבת. וכאן מפורש שמלבישו בעורו בשבת, והוא כחכמים שהיו מפשיטים את העור כולו בשבת. ומ"ש בבבלי שבת שם "דשקיל ליה בברזי" היא תשובה לר' ישמעאל, אבל החכמים בעצמם הרי הם סוברים שמותר לו לפשוט את כולו כדרכו. וכן משמע מסתימת לשון הר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ד, עיין בלח"מ שם. 33 ועיין מ"ש במרכבת המשנה פ"א מה' שבת ה"א. אבל עיין מ"ש בחידושי מהרי"ח (במשניות הוצ' ראם) פ"ו מ"א. ועיין מ"ש להלן, שו' 70–71, ד"ה כמעשהו. ובירושלמי לא נזכר כלל "דשקיל ליה בברזי". ופשיטא שכל המשא ומתן הוא רק לפירש"י שפירש בברזי "בחתיכות דקות מפשיט וחותך", ובהן אי אפשר להלביש את הפסח, אבל לפירוש ר"ח שם שפירש ברזי "נקבים", וכן לפירוש רבינו אפרים שפירש ברזא "קוץ או קנה". 34 בשבה"ל השלם ה' יו"ט סי' רנ"ג, עמ' 246: שאל רבינו אפרים זצ"ל וכו', לישקלי בברזי, פי' קוץ או קנה, כלומר, לא יפשיט אותה כדרכה וכו'. ואעפ"י שבראבי"ה ח"א סי' ק"ע, עמ' 185, לא נזכר פירוש זה בשאלת ר' אפרים, אבל מדברי בעל שבה"ל שם מוכח שהפירוש הוא מדברי רבינו אפרים, שהרי הוסיף אחר התשובה: ורבינו שלמה זצ"ל פירש בברזי בחתיכות קטנות וכו', כלומר, רש"י פירש שלא כרבינו אפרים (שהרי עצם הפירוש של ברזי אינו נוגע שם לעניין כלל). הרי אפשר להלביש את הפסח בעור אפילו שקל ליה בברזי, עיין בבבלי שם בגליון למלה "בברזי". ועיין בתוספות ובתוס' הר"ש כאן רפ"ו. ועיין מ"ש להלן.

664-65. ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא היה מפשיט אלא עד מקום חזה. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג רע"ב, בבלי שבת קט"ז ב', קל"ג ב', מנחות ס"ג ב'. ופירש"י שמתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים, שהקטר חלביו דוחה שבת, ותו לא מפשיט מידי עד אורתא וכו'. ובירושלמי לפני הברייתא שלנו: תני ר' ישמעאל הפשיטו דוחה את השבת. ובבבלי מסיים: וחכמים אומרים מפשיטין את כולו. ופירשו בשבת שם: רב יוסף אמר שלא יסריח, רבא אמר שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה. ועיין בתוספות מנחות הנ"ל ד"ה מפשיט. ועיין מ"ש לעיל.