תוספתא כפשוטה על פסחים ד:יא

165-66. כהן הקרוב אצל המזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד. וכ"ה בד (ועיין להלן). אבל בכי"ע ובכי"ל: כהן וכו' זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ולפ"ז היא פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ומסתבר שהנכון הוא כלפנינו, והברייתא היא כמ"ד שהפסח הוא בשפיכה, ולא בזריקה, וכן מוכח מן המקבילה להלן בזבחים פ"ו הט"ו. ונחלקו בזה התנאים, עיין ספרי קרח פיס' קי"ח, עמ' 139, בבלי למשנתנו ס"ד ב', פ"ט א', קכ"א א', זבחים ל"ז א'. ופירש"י: בזריקה למרחוק, בשפיכה בנחת, מקריב הכלי לכותל המזבח. ועיין היטב בירושלמי כאן פ"ה ה"ו, ל"ב ע"ג, ומ"ש זקן זקני הגאון בעל קרן אורה ז"ל בזבחים ל"ז א'. אבל פירושו בירושלמי קשה, שהרי הירושלמי מביא את הברייתא מתו"כ חובה פרשה ג' הי"ב, י"ח ע"ב, והמלים "ישפוך לא יזרוק" הן מגוף הברייתא ולא קושיית הירושלמי. אלא שבירושלמי לא נזכר בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה לא יצא, ועיין ביפה עינים למכילתין (נדפס בש"ס ראם בסוף יומא) קכ"א א', ובתוספות שם, וברש"י ובתוספות זבחים הנ"ל. ובספרי זוטא קרח, עמ' 296: ר' יוסי הגלילי אומר להביא את הפסח ואת המעשר שינתן מדמם מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באיזה רוח שירצה, כלומר, חוץ ממזרחית דרומית שאין שם יסוד, עיין במשנת מדות פ"ג סמ"א.

266-67. אם שפכו שלא כנגד היסוד פסול. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ולהלן זבחים פ"ו הט"ו. ובד נשמט ע"י הדומות מ"היסוד" עד "היסוד", ונשארה רק המלה "פסול", ואין להביא גירסא זו בחשבון כלל. וכן שנינו בזבחים פ"ב מ"א: נתנו על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד וכו' פסול. ואעפ"י ששמואל אמר שם (כ"ו ב'): בשר פסול, אבל בעלים נתכפרו, וכן מוכח בתו"כ אחרי מות פרש' ח' ה"ה, פ"ד ע"ג, וכן פסק הר"מ בפיה"מ שם ובחיבורו בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"י, שאני הכא, שהרי פסח עיקרו לאכילה, ומכיון שהבשר פסול, לא כפר (או"ש על הר"מ שם). והראב"ד וכן המיוחס להר"ש לתו"כ הנ"ל פסקו כר' יוחנן (זבחים כ"ז א') שאף בשאר זבחים לא כיפר. 35 ואשר לברייתא בתו"כ שהזכרנו בפנים, הרי סתם תו"כ ר' יהודה, והוא סובר שלא במקומו כמקומו דמי, עיין בתוספות זבחים שם כ"ו ב' ד"ה אמר. ובח"ד זבחים פ"ו, קכ"ט ע"ב, הסיק: והילכך גבי פסח נראה בודאי שפטור מלעשות פסח שני.

367. הלוים עומדים על דוכנן וגומרין הלל בשורה. וכ"ה בד. ובכי"ע: ואומרין את ההלל בשירה. וכ"ה בכי"ל (אלא ששם: בשורה , כגי' כי"ו וד), וכן מעתיק בתוספ' רי"ד כאן ס"ד א', תוספות סוכה נ"ד א' ד"ה שייר (ושם: בשיר) ותוספות הרא"ש שם (ושם: כשירה, וצ"ל: בשירה), וכן נכון, עיין מ"ש להלן סוכה פ"ג, שו' 6–7. ובתוספות כאן ס"ד א' ד"ה קראו ובתוספות הר"ש משנץ שם לא העתיקו את לשון התוספתא אלא את תוכנה, ובפירושי ר' אליהו מלונדריש לסדר ליל פסח 36 בנספח לפירושי ד"א מלונדריש הוצ' הרמ"ל זק"ש, ירושלים תשט"ז, עמ' קנ"ח. חסרה המלה "בשירה". ועיין גם בריטב"א סוכה נ"ד א'. ובסדר והלכות ק"פ ראשון בקצרה (בבבלי נ"ז ע"ג): והלוים קראו את ההלל בשיר כל זמן שחיטה והקרבה וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: יצתה כת ראשונה, ונכנסה כת שניה וכו', קראו את ההלל אם גמרו שנו וכו'. ופירש"י ס"ד א': קראו את ההלל. אכל כיתות קאי. וכן פירש הר"ח בסוכה נ"ד א'. והראשונים הנ"ל תפסו על רש"י מן התוספתא כאן, שמפורש בה שהלויים קורים את ההלל. ובירושלמי למשנתנו, ל"ב ע"ג: ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וכו', באותה השעה היו אומרי' הללו יה הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכים. פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו, ועיין ר"מ פ"א מה' ק"פ הי"ב. ובגליון הש"ס לירושלמי שם ציין לתוספתא ספ"ח: פסח מצרים בשלש כתים, ופסח דורות כיוצא בו וכו', פסח מצרים טעון שיר, ופסח דורות טעון שיר. ומכאן שהבינו בירושלמי שהכיתות אמרו הלל, דומיא דפסח מצרים. וכן משמע להלן בסיפא, עיין מ"ש להלן, שו' 68–69, ד"ה מימיה. ועיין בבלי ס"ד ב'. ולהלן שם צ"ו ב' (קי"ז א'): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן, ונוטלין את לולביהן, ואין אומרים הלל. ועיין ערכין י' א' וברש"י שם. ובספרי זוטא, עמ' 262: ותקעתם בחצוצרות וכו', ועל זבחיכם זו זביחת הפסח. ובאו"ש פ"א מה' ק"פ הי"ב העיר על הפסוק בדב"ה ב' ל"ה, ט"ו: והמשררים בני אסף על מעמדם כמצות דוד ואסף וכו'. ובבאורי הרלב"ג שם: ומזה המקום למדנו שהמשוררים היו משוררים בעת עבודת הפסחים, כי מן התורה לא התבאר שיהיו מחצצרים רק על העולות ועל השלמים. וכנראה שהדרשה בס"ז היא אסמכתא בעלמא, כפי שמוכח מן הבבלי בערכין י"א ב' ובספרי שם, עיין מ"ש באמבוה דספרי שם, הערה כ"ד. ועיין מה שהאריך בזה הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' קס"ג ואילך. ובשושנים לדוד למשנתנו פירש שהלוים היו קוראין את ההלל מן הדוכן, והעם היו עונים אחריהם ראשי פרקים, עיי"ש. ועיין עזרא ג', י'-י"א, אלא ששם היה הלל של שמחה בעלמא, ועיין בתוספות ובתוספ' הר"ש ס"ד א' ד"ה קראו. וערבים עלי דברי מרן הגאון הרב ר' זאב מבריסק 37 הובאו בחוקת הפסח להר"י גרשוני, ירושלים תש"ו, עמ' פ"ד ואילך. שדברי התוספתא אינם סותרים את פירש"י, שהלל שהלויים אמרוהו הוא שיר של קרבן פסח ואמרוהו בכלי ("הלל בשירה"), בשעת כל עשיית הפסח, אבל כל הכיתות אמרו הלל בשעת שחיטת הפסח, והוא דין מיוחד כדין הלל בשעת אכילת הפסח. ועיין מ"ש בזהב שבא (בסוף תוספ' הר"ש משנץ), רצ"ח ע"ב ואילך.

467-68. אם גמרו שנו, ואם שנו שלשו, וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ז. כלומר, אם היה העם מרובה וגמרו את ההלל, ועדיין לא גמרו את עשיית פסחיהן, שנו את ההלל, ואם שנו וכו'. ולפי לשון התוספתא כאן משמע שהדברים דבוקים לרישא, ללויים. אבל אין הכרח בזה, ואפשר שהברייתא חוזרת למשנתנו ובכתות שאומרות הלל אנן קיימין, עיין מ"ש לעיל.

568. ואע"פ שלא שלשו מימיהן. משנתנו הנ"ל, ופירש"י בסוכה נ"ד ב', שכל שלש הכיתות גמרו ושנו והתחילו בפעם שלישית, אלא שלא גמרו, ור' יהודה להלן חולק. ובתוספות שם נ"ד א' פירשו שלא שילשו פירושו, שאפילו כת ראשונה לא התחילה בפעם שלישית. ועיין במלא"ש למשנתנו.

668-69. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומ' אהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה ממועטין. בד: לא הגיעה אהבתי וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: לא הגיעה לאהבתי וכו'. ובתוספות סוכה 38 כ"ה ("לא הגיע") בד"ו ובד' סונצינו (פיזרו) ובתוספות הרא"ש. ובתוספ' הרא"ש סוכה הנ"ל גרסו בתוספתא: לא הגיע לומר וכו', ופירשו: לא הגיע לומר אהבתי, כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן. וכ"ה הגירסא ("הגיעה לומר") בפיסקא שבמשנתנו בבבלי סוכה נ"ד ב'. ולפי גירסא זו משמע שמדברים כאן בכת עצמה שאמרה הלל, כפירש"י ור"ח, עיין מ"ש לעיל, שו' 67, ד"ה ובמשנתנו. אבל ברוב נוסחאות המשנה הגירסא היא: לא הגיעה לאהבתי, כגי' כי"ע וכי"ל כאן, ובכמה נוסחאות: 39 עיין דק"ס, עמ' 188, הע' צ'. ואין שם ט"ס, כפי שסבר הרב שם. הגיעה אהבתי, כגירסת ד כאן, והיא היא, ואפשר לפרש שמעולם לא הגיעה ההלל 40 בלשון בני א"י הלל היא לשון נקבה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 464, ולהלן פ"י, שו' 19–20, ובהע' 13 שם, ותענית ספ"ב. ועיין במכילתא בשלח, מס' דשירה פ"א, עמ' 118: כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה וכו'. של הלוים לאהבתי.

769-70. והיא היתה נקרית כת עצילין. ירושלמי פ"ה סה"ז, ל"ב ע"ג, בבלי ס"ה א'. ואמרו בבבלי שם שאעפ"י שמצותו בכך, שאי אפשר בלי כת שלישית, מ"מ אי אפשר גם בלי כת ראשונה ושניה, והזריזים שקידמו למצוה בראשונה משובחים.