תוספתא כפשוטה על פסחים ה:י

142. אין מולגין את הראש ואת הכרעים וכו'. כלומר, אין שופכין עליהם מים רותחין, כדי להשיר את שערותיהן, משום חשש מבשל. ונקטו ראש ורגלים מפני שדרכם היה למולגם, אבל את שאר העור היו מפשיטים לגמרי, עיין בבלי ביצה ל"ד א' ובאוה"ג שם, עמ' 38. וכנראה שכאן אסרו אפילו אם נפסק הקילוח מן הכלי, 18 עיין בשו"ע יו"ד סי' ס"ח ס"ק י' ובאחרונים שם. ועיין באוה"ג שהזכרנו בפנים. משום שבפסח החמירו יותר, שכל שנשארו בו מים, הרי כשהוא צולהו אח"כ יש כאן בישול. וכסגנון הברייתא שלנו גם להלן ביצה פ"ג, שו' 66 ואילך.

242-43. ואין טופלין אותן בחרסית ובאדמה. חרסית שהירושלמי מפרשה: חוורה, כלומר, טיט לבן, גיפסוס, 19 עיין מ"ש לעיל שבת פ"ב, שו' 22, סד"ה נותנין טיט. וכן מין אדמה ידוע, וכולם היו משירות את השערות, ואסור לעשות כן בפסח, מפני שאין כאן צלי אש, עיין ר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"י, ובבלי ע"ה א'.

343. אבל מפספסין אותן באור. הנכון הוא בכי"ו ובקטע מן הגניזה להלן ביצה פ"ג הנ"ל: אבל מספספין אותן, כלומר מחרכין ומהבהבין אותן. וכן במקבילה שבבבלי ביצה הנ"ל גורס "מהבהבין" במקום "מספספין" של התוספתא. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 161 (לעמ' 434, שו' 13), בשם ר"ח ילון, עיי"ש. וכנראה שאין כאן אלא עצה כיצד יעשה להשיר את השערות, שהרי כן עשו לפעמים גם בחולין, ופשיטא שאין איסור בפסח. ושמא משמיעה לנו הברייתא שצלי אש הוא לאו דוקא שצולה בשפוד של עץ למעלה מן האש, אלא שאפילו נותנו באש ממש שמחרך אותו, אף הוא בכלל צלי. ועיין בבלי כאן מ"א א' ויומא ס"ח ב' (ורש"י שם ד"ה דשויה) וזבחים ספי"ב, ק"ו א'.

443-44. הפסח צולין אותו שלם ואין צולין אותו חתכות. רצה מנתחו ומטילו אבר אבר על גבי גחלים. במכילתא דרשב"י י"ב, ח', עמ' 13: צלי אש, מכלל שנ' (שמות י"ב, ט'): כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו, מצוה לצלותו כולו כאחד, מנין רצה מנתחו ומטילו אבר אבר על גבי גחלים ת"ל צלי אש מכל מקום. ונראה בפירושו שהכוונה היא כשהוא צולהו בתנור מצוה לצלותו כולו כאחד, אבל אם אינו רוצה לצלותו בתנור אלא על גבי גחלים באויר העולם, ובכגון דא הרי לא ייצלה כולו כאחד, רשאי להניחו (כלומר, לתלותו) איברים איברים ע"ג הגחלים. והיא היא גם הברייתא של רבי בבבלי ע"ה א'. אבל כשהוא צולהו בתנור, אינו עושהו אלא מקולס, כלומר כולו שלם. ובזמן הזה לא אסרו בלילי פסחים אלא גדיים מקולסים "מפני שקוראין אותן פסחים", 20 להלן ביצה פ"ב, שו' 62, עיין מש"ש. אבל שאינו מקולס, כגון שחתך ממנו אבר, מותר, במקום שנהגו (עיין במשנתנו פ"ד מ"ד), כמפורש בר"מ פ"ח מה' חו"מ הי"א. 21 וברא"ש פ"ד סוף סי' ו' ובשאר פוסקים. אבל עיין ברש"י ע"ד א' ד"ה איזה גדי מקולס. וכ"ה באו"ז ח"ב ה' פסחים סי' ד"ל, נ"ה ע"א, ועיין שאילתות פרש' צו סי' פ' ד"ה דרשה. ועיין מ"ש בצל"ח במקומו על דברי רש"י הנ"ל, ועיין ירושלמי פ"ד ה"ד, ל"א ע"א, ומ"ש בפרי חדש או"ח סי' תע"ו ס"ק ב'. ועיין בתוספות ע"ד א' ד"ה נחתך. ובתוספות הר"ש שם סיים: ובירושלמי משמע כן (כלומר, כפירש"י ע"ה א' ד"ה חתכו), דקמיבעי לי' התם אליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, חתך ממנו בשר וצלאו בו מהו (פ"ז ה"א, ל"ד ע"א), משמע דאם לאו צלאו בתוכו אינו כשר. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו בזה, שהרי שאלת הירושלמי היא אם בכגון דא נקראת צלייה כמצותו, 22 עיין בתוספות רי"ד רפ"ז. ואעפ"י שהגדי מפסיק אינו כמין בישול (כדברי ר"ע במשנתנו), אבל אם צלאו על האש לבדו אפשר שהוא כשר. ולא עוד אלא שמן הירושלמי נראה לכאורה שבדיעבד כשר אפילו אם חתך וצלאו לחוד (כשיטת הריב"א שם), שאם לא כן למה כשר אם צלאו בו, אפילו אם דינו כירך עבה, הרי סוף כל סוף צריך לצלותו שלם. ואם כוונת הירושלמי היא בצד השני של השאלה, שאם קרייא דרש פסול, מפני שאינו שלם, הרי החיתוך לבד פוסל אותו. ועיין מה שהאריך בזהב שבא על הר"ש שם, שט"ז ע"ב ואילך, בעיקר הדין, ובדברים של טעם, אבל לא יצא מידי דוחק, ועיין ר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"י ופ"י הי"א, ולהלן פ"ז, שו' 6–7, ומש"ש בסוף ד"ה ולפיכך.