תוספתא כפשוטה על פסחים ו:י

149-50. השובר את העצמות לוכל כזית מוח מן המוח שבעצמות שבראש ושבקולית אינו עובר בלא תעשה וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה המלה "אינו", וכן משמע מהמשך הברייתא "והמוח עצמו כשר וכו' ", כלומר, אעפ"י שעובר בלא תעשה, עיין הסיגנון לעיל סה"ח, שו' 43, ופ"ד רה"ג, שו' 22. ועיין בצפנת פענח פי"ג מה' שחיטה שפירש ע"פ גירסת הדפוסים המשובשת. ובמכילתא בא פט"ו, עמ' 55: לפי שנאמר ואכלו את הבשר. הבשר שחוצה לעצם. אתה אומר הבשר שחוצה לעצם או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו, עצם שאין בו בשר, או עצם שיש בו בשר, תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו בין שיש בו בשר, בין שאין בו בשר. וכע"ז בבבלי פ"ה א', ועיין זבחים צ"ז ב'. כלומר, הברייתא מלמדת אותנו שלא נטעה לחשוב שאיסור שבירת עצם הוא דווקא בעצם שאינו יכול לקיים בו אכילת בשר, אלא שאסור לשבור עצם אפילו כדי לאכול את המוח שבתוכו. וכן תרגם יונתן שם: וגרמא לא תתברון ביה בדיל למיכול מה דבגויהי וכן הפירוש גם בתוספתא כאן. 33 בהדר זקנים לבעלי התוספות לפסוק זה (בא י"ב, מ"ו): ושמעתי האי פירוש, נמנו חבורה על הפסח והמה מרובים כל כך שלא הגיע לחלק אחד מהם כזית, אך צריך לחזור על המוח לשברו, ואין (צ"ל: אין) בו משום שבירת עצם וכו', אך לשון התלמוד לא משמע כן לפי'. וכנראה שהפירוש הנ"ל יסודו בתוספתא כאן, לפי הגירסא המשובשת של הדפוסים וכי"ו. ובברייתות לא נזכר כלל החילוק בין עצם שיש עליו בשר ובין עצם שאין עליו בשר, אלא דווקא בין שיש בתוכו מוח. ופשיטא שלדעתם חייב על כל עצם אפילו אין עליו בשר, כפשוטה של הברייתא בבבלי פ"ד סע"ב. 34 ובפי' ר' אליהו מזרחי בא י"ב, מ"ו, פירש את המכילתא ע"פ שיטת הבבלי, עיי"ש. ועיין רלב"ג בא, ס"ג רע"א, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע"ה, סי' תרע"ד. ור' יוחנן ור"ל סוברים כר', ולפיכך פירשו את הברייתא שתעמוד אף בשיטת רבי, כמו שפירשו בתוספות ותוספות הר"ש שם ד"ה איתמר. ועיין ירושלמי פ"ז רה"ט, ל"ה, ע"א, ולהלן שם ה"י, ל"ה ע"ב, וכנראה שבה"י חולק על רה"ט והיא שיטה אחרת, כלומר [אית דאמרי] ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש תריהון אמרי לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר, ובמקום בשר. ופירוש המפרשים ברה"ט שם ע"פ הבבלי הוא דחוק מאד, וכבר ראה בס' ניר שם שאין לפרש ע"פ הבבלי, עיי"ש, ולפי הירושלמי שם סובר ר' יוחנן שעצם שאין עליו בשר כלל אסור לשברו. ועיין מ"ש להלן.

250-51. והמוח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח. כלומר, אעפ"י שאסור לשבור את העצם, והייתי סבור לומר שהמוח שבו דינו כפסח שלא נמנה עליו, והוי ליה כאוכל מפסח שלא נמנה עליו מחיים, מ"מ יוצא בו בפסח, שהרי על מוח שבראש נמנין לכתחילה שיכול להוציא את המוח דרך האוזן (ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"ה, ע"א, בבלי פ"ד ב'), ואף מוח שבקולית יכול להוציא ע"י שריפה בגחלת (עיין ירושלמי ובבלי הנ"ל), ואפילו אם שריפה כשבירה, אם עבר והוציאו יוצא בו.

351. וחייבין עליו משם פיגול ומשם נותר ומשם טמא וכו'. כלומר, ולא זו בלבד שמוח ראוי לאכילה ואוכל הוא, אלא דינו כבשר לכל דבר, כמו שמסיים. וכל הברייתא בתוספתא אהלות פ"א ה"ה: המוח בין באדם ובין בבהמה וכו', ובין בשקצים ובין ברמשים טמא, וחייבין עליו משום פגול וכו', כלשון כל הברייתא כאן, ועיקר מקומה הוא שם. ועיין בר"ש אהלות ספ"א, ועיין להלן.

452. ומטמא כזית במשא וכעדשה במגע וכו'. כלומר, כזית במשא באדם ובבהמה, וכעדשה במגע בשקצים ורמשים, עיין מ"ש לעיל.

553. אכל ממנו כזית נא ומבושל וכו'. ובמכילתא בא פ"ו, עמ' 30: אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא חי, ובשל מבושל, לחייב על החי ועל המבושל. אתה אומר לחייב על החי ועל המבושל, או אינו אלא לחייב על החי ועל המבושל ביותר, ת"ל כי אם צלי אש וכו'. ולפי פשוטו "חי" פירושו, חי ממש, והמכילתא ממשיכה, ובשל מבושל, שאף אליו מתייחס הלאו של אל תאכלו, והכתוב מחייב בין שאכלו חי, ובין שאכלו מבושל; ושמא תפרש שבשל מבושל פירושו מבושל ביותר, ולא חייבה תורה אלא או באוכל חי, או באוכל מבושל ביותר, אבל לא על בישול רגיל, ת"ל כי אם וכו'. והנה אף התרגומים תרגמו נא - חי, אבל אף לפי תרגום זה השאלה היא עד מתי נקרא חי? וכי אם העבירו על האש ונחרך קצת כבר אינו חי? ובס' השרשים לר' יונה ן' ג'נח ערך נא: נא חי, על דמיון פעיל, כלומר אינו מבושל כל צרכו. ובבבלי מ"א א': היכי דמי נא, אמר רב כדאמרי פרסאי אברנים, ופירשו המומחים ללשון פרסית 35 עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' 6, ערך אברנים. שהכוונה "לחצי" כלומר, צלוי לחצי, והוא כמאכל בר דרוסאי לשיטת הר"מ בפ"ט מה' שבת ה"ה, ועיין גם בהשגות שם, ועיין מ"ש להלן. ולעיל שם בבבלי: יכול אכל כזית חי יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי וכו', ועיין ברש"י שם. ובמכילתא דרשב"י י"ב, ט', עמ' 13: אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא שלא בישל כל צורכו, יכול יהא מותר לאכל ממנו חי ת"ל צלי אש, צלי מותר לך, ושאר הכל אסור לך. ונראה שאף המכילתא דר' ישמעאל מודה שלשון "נא" אין פירושו חי ממש דווקא, אלא כל שלא עבר את הדרגא של נא עדיין דינו כחי, וממילא אם אכל חי ממש בוודאי שעבר, ועיין סנהדרין ע' א' ומ"ש להלן סד"ה והנה. וכן מפורש להלן מכות רפ"ג (בכי"ע רפ"ד): האוכל מן הפסח כזית חי כזית נא וכו' חייב. אמנם בד ובכי"ו חסר שם "כזית חי", אבל גם בס' יחוסי תו"א כת"י ערך רב יהודה סתם מעתיק בשם תוספתא מכות כגי' כי"ע, וכותב: "ונראה דאו או קתני, כזית חי, או כזית נא וכו' ". ומשמע קצת שחי ונא אינם היינו הך, אעפ"י שלדינא הוא כמו במכילתא. ובשום מקום אחר בתוספתא אינו נזכר חי יחד עם נא (עיין לעיל פ"ד רה"ז, ואף שם לא נזכר כזית חי). והנה בפוסקים לא נזכר השיעור המדוייק של נא לעניין פסח, משום שלא היתה בידם מסורת מוסמכת בפירוש המלה "אברנים" שבבבלי מ"א א' הנ"ל, וכולם סתמו את דבריהם. ובר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"ו: נא שהזהירה עליו התורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. וכ"ה בחינוך ל"ת ז'. ועיין ר"ש כלים פ"ג סמ"ב, ופירוש ר' מיוחס בצופה ההגרי חי"ג, עמ' 22 (והיתה לו גירסא אחרת בתוספתא שם). ובמנחת חינוך על החינוך הנ"ל נסתפק בנצלה כמאכל בן דרוסאי 36 שהוא שליש בישולו לשיטת רש"י בשבת כ' א' ומנחות נ"ז א', וחצי בישולו לשיטת הר"מ פ"ט מה' שבת ה"ה. אם עדיין נקרא נא לעניין פסח. ובערוך ערך הבהב: אל תאכלו ממנו נא. תרגום ירושלמי מהבהב. ובסוף פיסקא דהחודש 37 עיין בפסיקתא דר"כ, נ"ו ע"ב, ובהע' רמ"ו שם, פסיקתא רבתי, הוצ' רמא"ש ע"ט רע"ב. לא תיכלון יתיה מהבהב. ונראה שכן היה התרגום המקובל בא"י, ל"נא" שבבשר. וכן אמרו בירושלמי כאן פ"ז ה"ב, ל"ד ע"ב, אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא נאמר נא, הייתי אומר היבהבו וצלייו מותר, 38 במכילתא דרשב"י י"ב, ט', עמ' 13: יאמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש. אילו כן הייתי אומר יהא מותר לאכל ממנו נא. הוי צורך הוא שיאמר נא. הרי לך שהבהוב הוא בכלל נא. ובירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו ע"א: אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב. 39 בתנחומא וארא הוצ' בובר סי' י"ח: ואין סעודת בבל כסעודת א"י, הכניס לפניו בשר שהיבהב , ראה לנבוכדנצר אוכל ורירו יורד על זקנו, והיה צדקיהו מביט בו ותמה וכו'. ומוכח משם שנבוכדנצר עצמו לא ראה באכילתו שום פגם, והשביעו שלא יחזור לא"י, אבל בבבלי נדרים ס"ה א': אשכחיה צדקיהו לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה . א"ל אישתבע לי דלא מגלית וכו' (ומשם בהוספה לתנחומא ואתחנן סי' א', עיין בהערת בובר שם סי' ט"ו). ומכאן משמע שבא"י לא אכלו בשר מהובהב אלא ליסטים וגנבים (השיעור של אכילת "בר דרוסאי" גם בירושלמי שבת פ"א ה"י, ד' ע"ב, ע"ז פ"ב ה"י, מ"ב ע"א), ולפיכך תמה צדקיהו. אבל אין מביאין ראייה מן האגדות. אכלו חי, כלב הוא וכו'. ובמקבילה שבבבלי שם ע' א': אינו חייב עד שיאכל בשר חי וכו', בשר חי בשיל ולא בשיל, כבשר כיבא דאכלי גנבי. ובחי' הרמב"ן לשבת י"ח סע"ב כותב: ובעל הלכות גדולות ז"ל, מאכל בר דרוסאי בשיל ולא בשיל (שלא כדברי התוספות שם ד"ה בשיל), ועיין גם ברשב"א נדרים רפ"ו מ"ט א', והוא מאכל בר דרוסאי (פירש"י שבת כ' א': בן דרוסאי ליסטים היה), הוא בשר כיבא דאכלי גנבי, ולפ"ז בפסח אם עדיין לא נתבשל כל צורכו, אעפ"י שנתבשל כמאכל בר דרוסאי, עדיין לא יצא מכלל נא. ועיין בס' מנחת סולת להגרד"צ זעהמאן מצוה ז', ל"ד ע"ג ואילך, שהביא כמה ראייות (והעיר אף על הירושלמי הנ"ל) שלעניין פסח צריך שיהא מבושל כל צורכו, ואם נתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין לא יצא מכלל נא, עיי"ש דברים נכוחים. ועיין מ"ש להלן פ"ז רה"ב, שו' 6–7, ד"ה ולהלן, ובהערה 1 שם הבאנו ראיות נוספות לדברי בעל מנחת סולת.

6עד שלא חשיכה הרי זה פטור וכו'. בבבלי מ"א ב': בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, 40 עד כאן גם בבבלי ב"מ קט"ז א'. רבי אומר אקרא אני בשל, מה ת"ל מבושל, שיכול אין לי אלא שבישלו משחשיכה, בשלו מבעוד יום מנין ת"ל בשל מבושל מכל מקום. ופירש"י: אין לי שיתחייב על אכילת בשר אלא אם כן בישלו משחשיכה, שהוא עיקר זמנו, בישלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה מניין וכו'. ואמנם הלשון בתלמוד משמע כרש"י, אבל כבר תמה על פירש"י במהרש"א במקומו, מה איכפת לי במעשה הבישול והרי בישול דומיא דצלייה שהיא מבעוד יום, ולמה תיסק אדעתין שיהא פטור. ולפיכך הסיק שלולא דברי רש"י היה מפרש שרבי חולק על החכמים, ומחייב אפילו בישל ואכל מבעוד יום, והביא ראייה מן המכילתא, וכן שנו שם (בא פ"ו, עמ' 21): ר' אומר וכו' שיכול אין לי אלא בשעה שהוא באכול צלי, שהוא בבל תאכל נא ומבושל, מבעוד יום מנין, ת"ל ובשל מבושל, לחייב עליו מבעוד יום. וכן מפורש גם במכילתא דרשב"י י"ב, ט', סוף עמ' 13 ואילך (בלי הזכרת שם רבי). וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, ל"ד ע"ב: אכל כזית נא מבעוד יום, אית תניי תני חייב, ואית תניי תני פטור, מאן דאמר חייב, אל תאכלו ממנו נא מכל מקום וכו'. ורמז למחלוקת רבי ורבנן. וכן, כנראה, פירש גם הר"ח בבבלי שדלג על דברי רבי (מפני שהחכמים חולקים עליו), וכן פירש הר"מ בפ"ח מה' קרבן פסח ה"ד, כפי שראה לנכון בהר המריה שם אות י'. אלא שכנראה יש הבדל בין נא ומבושל, שמבושל מבעוד יום נפסל הפסח בגופו 41 עיין רש"י חולין קט"ו ב' ד"ה אבל בהנאה, שטמ"ק מנחות מ"ח ב', אות א', ומ"ש בזהב שבא (בסוף תוספ' שנץ) כאן, שמ"ח ע"ב. (עיין ירושלמי פ"ז סה"ב, ל"ד ע"ב) ואם אוכלו עובר על "כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו". 42 עיין לעיל הע' 32. וכן מפורש בתוספתא מכות רפ"ג (בכי"ע רפ"ד): האוכל מן הפסח כזית וכו', הוציא ממנו כזית וכו' בשעת אכילה הרי זה חייב וכו', ואם בישלו עובר עליו משום פסול בקודש. והגרי"פ פערלא פירש (בהערותיו למנחת חינוך) שאם בישלו עובר עליו מ"מ, אפילו שלא בשעת אכילה, משום כל שבקודש פסול עובר עליו, מה שאין כן בנא שעדיין לא נפסל, ועיין מ"ש בפירוש התוספתא בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"א אות כ' ואילך. ובאור שמח פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה"ג למד מתוספתא זו שאינו עובר על עצם הבישול אעפ"י שפוסל את הפסח, עיי"ש.

754-55. כזית צלי עד שלא חשיכה לא פטר את עצמו מבני חבורה וכו'. בבבלי מ"א ב': לא פסל עצמו מבני חבורה, כזית צלי משחשיכה פסל עצמו מבני חבורה. ופירש"י: ואכילה דמבעוד יום לאו אכילה היא, ומותר לאכול משתחשך עם בני חבורה שנמנה עמהן. כזית צלי משחשיכה. מפסח שנמנה עליו. פסל וכו', שאין האוכל מותר לאכול ממנו בשני מקומות. ועיין בירושלמי ספ"ז, ל"ה ע"ג, ואף שם הלשון "פסל עצמו מבני חבורתו", ואף לפנינו הפירוש כן שאם פטר עצמו מבני חבורתו, כבר פסל עצמו לאכול עמהם.