תוספתא כפשוטה על פסחים ו:יא

155-56. המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב וכו'. וכ"ה להלן מכות רפ"ג (כי"ע רפ"ד). וכן בפירוש ר' מיוחס לשמות: 43 הצופה ההגרי חי"ג, סוף עמ' 29. וזהו ששנו רבותינו, המוציא כזית בשר מחבורה לחבורה בשעת אכילה חייב. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב, ט"ו עמ' 36: לא תוציא מן הבית , אין לי מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין, ת"ל חוצה חוץ למקום אכילתו. יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר , בשעת אכילה הוא חייב, ואינו חייב שלא בשעת אכילה. יאכל לא תוציא מן הבית , על כדי אכילה הוא חייב, ואינו חייב על פחות מכזית. וכל הברייתא בתוספתא כאן עד סוף הפרק הובאה במרכבת המשנה ה"ג פ"ט מה' קרבן פסח ה"ה, ונתפרשה עיי"ש. ולמדנו מכאן שלשה דברים. א. שהוא חייב במיוחד על הוצאה מן החבורה והוצאה מן הבית. וכן אמרו בירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב: כת' ולא תוציאו וכו', אין לי אלא חוץ לבית, חוץ לחבורה מנין, ת"ל לא תוציא חוצה. אמר ר' יודן 44 והוא ר' יהודה התנא, עיין בבלי פ"ו א' ולהלן בתוספתא. מיכן שאם הוציא מחוץ לחבורה שהוא מתחייב. א"ר מנא יאמר קרייא לא תוציא חוצה, ונן אמרין אם חוץ לחבורה שהוא מתחייב, לא כל שכן חוץ לבית. ר' אימי בעי הוציא מחבורה לחבורה כשני זתים (צ"ל: בשני בתים, כמו שהגיה בק"ע) חייב שתים, משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. ועיין במכילתא בא פט"ו, עמ' 55. ב. שהוא חייב בכזית, ולא בכגרוגרת כהוצאת שבת, וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' קרבן פסח ה"א, ועיין באו"ש שם. ובמנחת חינוך מצוה ט"ו חיפש מקור לדברי הר"מ, ודחה את הראייה מן הבבלי פ"ה א' (שהביא באו"ש). וכבר תפסו עליו האחרונים מן התוספתא ומכילתא דרשב"י, עיין בהערות הגרי"פ פערלא בסוף הספר בהוצאות החדשות. ג. שאינו חייב בהוצאה אלא בשעת אכילה. והדיבור "בשעת אכילה" אינו ברור, אם הכוונה לשעת אכילה ממש, והיינו שכבר התחילו לאכול, אבל לפני שהתחילו לאכול עדיין אינו עובר, או שהכוונה ללילה, פרט ליום שאיננו שעת אכילה, דוגמת הלשון בברייתא שבבבלי פ"ד סע"ב: בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם, שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם. ושם ברור שהכוונה ללילה ולא לשעת אכילה ממש. וכן בר"מ הנ"ל: והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל ט"ו לוקה וכו'. ובירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ג: אתא ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. אבל לעיל ולהלן שם משמע שנסתפקו בזה. וכנראה שמקור הספק הוא בפירוש הדיבור "שעת אכילה" שבברייתות.

257-59. אע"פ שנ' בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן מה ת"ל בבית אחד יאכל, בחבורה אחת. וכ"ה בד. ובכי"ע: ועל גגותיהן וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב, מ"ו, עמ' 36: בבית אחד, אין לי אלא בית, מנין לרבות חצר גנה וסוכה ת"ל באחד יאכל, 45 הפירוש סתום, וכנראה שהכוונה לניקוד של יאכל (ויש אם למסורת, עיין בבלי פ"ו ב'), והיינו שהפסח עצמו יאכל באחד, כלומר שלא יתחלק לשתי חבורות כמו שמסיים. ושמא פירושו באחד יאכל פרט לחבורה אחת שלא תאכל חציה בפנים וחציה בחוץ, עיין מ"ש להלן, שו' 59–60, בשם הירושלמי. א"כ למה נאמר בבית אחד יאכל, בחבורה אחת, כלומר, שאין פסח אחד נחלק לשתי חבורות, וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, כשיטת ר' שמעון לפי הבבלי והמכילתא, עיין מ"ש להלן. ובהר המריה פ"ט מה' קרבן פסח ה"א סוף אות ט' כתב: בתוספתא דפסחים פ"ו וכו', ואולי הוא ט"ס וצ"ל ובגנותיהן, ומן המכילתא דרשב"י ראייה לדבריו, עיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע', הערה תרנ"ה. ברם כבר העירותי בכ"מ שאין להגיה את המקורות אחד ע"פ השני. ובתוספתא הגירסא בטוחה, ובפרט לפי גירסת כי"ע "ועל גגותיהן". ומה שהקשו, שהרי נאמר בירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב, ובבלי פ"ה סע"ב ואילך, שגגות ירושלים חול לעניין אכילת פסח, כבר אמרו בירושלמי שם שגג המבוצר לאויר חצר, כלומר שמחיצות החצר מקיפות אותו מכל צד, 46 עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ז, שו' 58. נתקדש בקדושת ירושלים, והוא הדין לגגות שאינן גבוהים יותר מחומת ירושלים, אעפ"י שאינם בחצר. ולפיכך קיימו שם את המשל "פיסחא כזיתא והלילא מתבר אגרייא", שאכלו אף את הפסח בגג, והתוספתא היא ע"פ רוב בשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 494 ואילך. ועיין מה שהאריך בזה בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא סי' ח' אות כ', והעיר שם על דברי המיוחס להראב"ד תמיד פ"א 47 שם בטה"ד: בראב"ד "ריש תמיד", והוא באמצע פ"א. (ד' פראג, י"א ע"ב) שגגים ועליות שנבנו אחרי שקדשה ירושלים לא פקעה מהם קדושתם. וכבר קידמו הרי"ר אלפאנדארי בספרו דרך הקודש, ה' ע"א (נדפס בסוף ספר מגיד מראשית), והביא בפרוט את השיטות בעניין קדושת הגגים והעליות, וכתב שם: והנה מצאתי בהגהות הרב מהר"ר בצלאל אשכנזי זלה"ה למס' תמיד שכתב וז"ל, בתוספות צרפת מקשים בשם ה"ר אלחנן בן ה"ר יצחק וכו', ול"נ דבל"ה ל"ק (=ולי נראה דבלאו הכי לא קשה) וכו' שאפי' למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו, היינו אותם שהיו באותה שעה וכו', אלא שחשב הרב שהדיבור "לי נראה" ואילך היא דעת ר' בצלאל אשכנזי עצמו, ואנו רואים עכשיו שר"ב אשכנזי העתיק את הכל מן המיוחס להראב"ד, והוא שאמר "ולי נראה" ואילך.

359-60. ר' שמעון או' הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב עוקרין אילו את פסחיהן וכו'. בכי"ל: וראו דלף או נחש וכו'. ובמכילתא בא פט"ו, עמ' 55: מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואין נאכל בשתי חבורות. ר' שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות כיצד, היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאים לחוץ, היו בחצר וירדו גשמים עליהם (השוה גירסת כי"ל לעיל) ונכנסו בתוך הבית וכו'. ובירושלמי פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב: דתני על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות (כלומר, שפסח אחד יכול להחלק לשתי חבורות). יכול אף אוכליו יהוא אוכלין אותו בשני מקומות (כלומר, שיעברו ממקום למקום), ת"ל בבית אחד יאכל, הא כיצד פסח אחד נאכל בשני מקומות, ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. ר' שמעון אומר אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. מה מקיים ר' שמעון בבית א' יאכל, שלא תהא חבורה אחת מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ וכו', הכל מודין בתחילה שהן חולקין, בסוף שאינן חולקין, מה פליגין בשהיו יושבים ואוכלין ופקעה עליהן הקורה וכו'. ולפ"ז מודה ר"ש לת"ק שפסח אחד נאכל בשתי חבורות, אלא שהוא מתיר לאוכלו אף בשני מקומות לאותה חבורה. וכן משמע מלשון התוספתא להלן. אבל בבבלי פ"ו סע"א: ר' שמעון אומר על הכתים אשר יאכלו אותו בהם, מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות, יכול יהא נאכל בשתי חבורות, ת"ל בבית אחד יאכל. ולפ"ז מוכח שלר' שמעון אין פסח אחד נחלק לשתי חבורות, ועיין במכילתא הנ"ל ובהערות הורוביץ שם. ועיין ר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"א וה"ה ובמרכבת המשנה שם, ומ"ש בשו"ת כרכת אברהם לבנו של הר"מ סי' ח', וברש"י ובר"ח כאן.

461-62. אם כן למה נאמ' בבית אחד יאכל שלא יהוא שתי חבורות אוכלות זו כנגד זו. וכן בפירוש ר' מיוחס לשמות (הצופה ההגרי הי"ג, עמ' 29): ועוד שנו רבותינו בבית אחד יאכל. שלא יהיו שתי חבורות אוכלות אותו זו כנגד זו. ומכאן משמע שאף ר' שמעון מודה שפסח אחד נאכל לשתי חבורות, וחולק על הת"ק שלעיל, ובבית אחד אין הכוונה שהפסח נאכל בחבורה אחת גרידא, אלא הכוונה שאין שתי חבורות אוכלות בבית אחד בלי הפיכת פנים, שלא יאכלו זו כנגד זו, כאילו נתערבו שתי חבורות אחרי שנחלקו. ובמשנתנו ספ"ז: שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין וכו'. ופירש"י: שתי חבורות שהיו אוכלות פסח אחד בבית אחד. אלו הופכין פניהן אילך. אינן צריכין להסב אלו כנגד אלו להיות נראין כחבורה אחת, אלא רשאין להפוך פניהם אלו אילך ואלו אילך, ואפילו נראין כשתי חבורות לא איכפת לן, כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשתי בתים לשתי חבורות. אבל בר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"ג: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף וכו', ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלין, כדי שלא יראו מעורבין. ובשו"ת ברכת אברהם סי' ח' הנ"ל פירש שהיקף כאן אינה מחיצה ממש, אלא היכר גרידא (אפילו בכלים) שהן שתי חבורות נפרדות, והוא נוטה לחשוב שאפילו הפיכת פנים לבד הוא היכר, וכעין מחיצת בני אדם. ומן התוספתא כאן ראיה ברורה לשיטת הר"מ, והכוונה שהפסח לא יאכל בשתי חבורות מעורבבות, בין שהוא פסח אחד, בין שהן שני פסחים, והפיכת פנים אינה רשות, אלא חובה. ועיין בבלי פ"ו ב', ברש"י שם ובשו"ת ברכת אברהם הנ"ל.

562-64. כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו ולועס עד שמגיע אצל חבורתו ובולע, כדי שלא יראה אוכל משני פסחים. במשנתנו הנ"ל: והמיחם באמצע, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. ובכי"ע ובכי"ל כאן חסרות המלים "ומחזיר את פניו", וכן הן חסרות במשנתנו הנ"ל במשנה שבירושלמי כי"ל (ונוספו בגליון) ובבבלי בכי"מ, עיין דק"ס, עמ' 261, הערה ב'. ופירש"י במשנתנו שם (פ"ו א'): והמיחם שמחממין בו המין שמוזגין בו היין רשאין לתת באמצע, 48 בהר המריה פ"ט מה' קרבן פסח ה"ד אות ט"ו כתב: אולם תוספות שם קי"ט ב' בד"ה אמר רב פירשו דבעינן דוקא שיהא המיחם באמצע משום הכירא יעו"ש היטב. ברם אין כל הכרח לפרש כן בתוספות, וכנראה שכוונתם היא להפיכת פנים, כלומר, הופכים את פניהם משום הכירא, כדי שלא יראו כחבורה אחת. כדי שיהא נוח לשמש המשמש לשתיהן וכו', ואעפ"י שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן, וכשהשמש משמש לשתיהן וכו' קופץ את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה אחרת וכו'. ולפי פירוש רבינו השמש קופץ את פיו להראות שאין בשר בפיו שלא יחשדוהו שהוא הולך לאכול עם החבורה האחרת, ולא עוד אלא שהוא מפרש את משנתנו במשמש שתי חבורות. אבל במאירי מפורש: שכשהשמש עומד להזמין מים לאותם שבחבורה האחרת והמאכל לתוך פיו , קופץ את פיו שלא יראה כאוכל כלל, שאלו כן הרי נמצא אוכל בשני מקומות וכו'. ועיין מ"ש להלן. ובתוספתא כאן מפורש "ולועס וכו' ובולע", כלומר כשיש בשר בפיו. וכן בר"מ פ"ט מה' קרבן פסח ה"ד: היו המים שמוזגים בו יינם באמצע הבית בין שתי החבורות, כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו, ואח"כ אוכל מה שבפיו, שאסור לאכול בשתי חבורות. ולפ"ז צריך לעשות כן דווקא כשיש בשר בפיו, אבל אם אין בשר בפיו אין צריך להחזיר פניו כלפי חבורתו, ואנו מדברים כאן בשמש ושמש שמשמשים חבורתן גרידא, והשמש של כל חבורה וחבורה לא ילך כלפי המיחם (שבאמצע החבורות) ובשר בפיו אלא אם כן הופך את פניו אל חבורתו, שיראוהו שאינו אוכל מחוץ לחבורתו, כפי שפירש לנכון במנחת חינוך מצוה ט"ו. וכן העיר שם שמכאן מוכח שאין איסור הוצאה אלא כשמוציא מחוץ לחבורתו לרשות אחרת, 49 עיין בבלי פ"ה ב' וברש"י שם ד"ה תן, בדק"ס, עמ' 259, הע' ד', ובכ"מ להר"מ שהזכרנו לעיל בפנים. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' ע"ב, הע' תרס"ג. אבל כל זמן ששתי החבורות בבית אחד, אינו חייב אלא אם כן מכניס לרשות החבורה השניה, או שמוציא מן הבית, אבל מ"מ אסור לו לאכול אלא ברשות חבורתו ממש. ולפיכך מן הדין אסור לו לבלוע כשיצא מחוץ למחיצת החבורה, אעפ"י שאין כאן איסור הוצאה עד שיכנס לרשות החבורה האחרת. ברם פירוש המאירי שהבאנו לעיל שמדברים כאן בשמש של שתי חבורות והוא יוצא לחבורה אחרת, והמאכל בפיו, לכאורה קשה מאד קושיית בעל מנחת חינוך הנ"ל, והרי הפסח נפסל ביוצא, והיא הוצאה אף לעניין שבת, כמפורש במשנת כריתות פ"ג מ"ד. אבל אין ראייתו משם מוכרחת כלל, ואפשר לומר שלא חייבו אותו בשבת אלא כשדעתו לאכול ברשות שהוציא, וכלשון רש"י בשבת ק"ב סע"א: שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו, 50 ועיין גם בתוספות כריתות י"ד א' ד"ה אם ובמקבילות. אבל כאן הרי אסור לו לאכול בחבורה אחרת, ודעתו במפורש לבלוע כשיגיע בחזרה לחבורתו, הוי ליה כמוציא אוכלים בפיו ע"מ שלא לאוכלן, ודינו ככל מוציא בפיו שפטור, כמשנת שבת פ"י מ"ג (ועיין בתוספות שם ק"ב א' ד"ה המוציא), כמו שהעיר לנכון במנחת סולת להגרד"צ זעהמאן, הוצאה שניה, נ"ט ע"ד. אלא שנראה שעיקר הטעם הוא שכל זמן שהוא אגוד בפיו אין כאן הוצאה, ואין כאן עניין למשנת שבת הנ"ל, שהרי אם הוציא את הפסח שלא כדרך הוצאה, אעפ"י שאינו מתחייב, מ"מ נפסל ביוצא, 51 אפילו לפי דברינו לעיל, שו' 48–49, ד"ה ולא עוד. ואפילו יפלט מאליו יפסל ביוצא, ולא אמרנו לעיל שאינו נפסל ביוצא אלא במקום שאין כאן הוצאה גמורה לעניין שבת, כגון שעדיין לא הניחו, או אגוד בו. ועיין ירושלמי ספ"ז, ל"ה ע"ג, ומ"ש במיכל המים שם, והבאתיו בירושלמי כפשוטו, עמ' 477.

664-65. אם אין שם אלא חבורה אחת אוכל בכל הבית כולו ואינו חושש. כלומר, מחיצות הבית הן מחיצות החבורה, ומותר לו לאכל בכל הבית. ובירושלמי ספ"ז הנ"ל: יחיד מפשיט ידו בכל הבית. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ובמיכל המים הנ"ל. ואפשר שצ"ל שם: דתנינן, במקום "והא תנינן", כמו שתיקן בשערי תורת א"י שם, וכיוון בעיקרו לפירוש מיכל המים הנ"ל. ועיין במרכבת המשנה שהזכרנו לעיל ברישא, שו' 55–56, סד"ה המוציא כזית.