תוספתא כפשוטה על פסחים ו:ח

142. העצמות והגידין הרכין הרי הן כבשר לכל דבר. כלומר, העצמות הרכין והגידין הרכין וכו'. ומהמשך העניין משמע שהם כבשר לכל דבר, בין לעניין שנמנין עליהם ובין שאין בהם משום שבירת העצם. ולפי גירסת כי"ל לעיל פירושו שדווקא עצמות קשים וגידין קשים (או שסופן להקשות) חייבין עליהן משום שבירת העצם, אבל ברכין אין בהן משום שבירת העצם, ונמנין עליהן, מפני שהן כבשר לכל דבר. ולפי הגירסא הנכונה שלפנינו לא נשנו כאן רכין אצל גידין, אלא כדי להודיעך שנמנין עליהן. ובמשנתנו פ"ז מי"א: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים. ובברייתא שבבבלי פ"ד א' מפרש: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא, יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן, ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר. ופירש"י במשנתנו שם: אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח, אע"פ שעכשיו רך, הוא עתיד להקשות בסופו. אבל במאירי שם (131 ע"א): כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך. פי' בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים, ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם, אלא נאכלין כשאר הבשר, ונמנין עליו כעל שאר הבשר וכו', אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה, [אין] נאכלין בגדי זה, אעפ"י שמתוך רכותם נלעסים היטב, ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם, ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן. ועיין גם ברלב"ג בא, ס"ג רע"ג. ופירשו ע"פ הר"מ פ"י מה' קרבן פסח ה"ח וה"ט, ועיי"ש בהשגות הראב"ד ומ"ש במרכבת המשנה במקומו. ובירושלמי פ"ז רה"י, ל"ה ע"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו ע"א: גידים הרכים, ר' יוחנן אמר נמנין עליהן. ר' שמעון בן לקיש אמר אין נימנין עליהן וכו'. ופירשו המפרשים ע"פ הבבלי פ"ד א' שהמחלוקת שלהם היא בגידין שסופן להקשות, אבל כבר העיר לנכון בהגהות יפה עינים לבבלי הנ"ל, שמסוף דברי הירושלמי (ל"ה רע"ב) מוכח שהמחלוקת היא בגידין שאין סופן להקשות, שהרי אמרו בפירוש על דברי ריש לקיש: מה אין תמן שסופו להקשות (כלומר בעור הרך) הוא עבד ליה בשר, כאן (כלומר, בגידין שבפסח) שאין סופו להקשות לא כל שכן. והסיקו שם: טעמא דרבי שמעון בן לקיש, ואכלו את הבשר ולא גידים. 29 עיין בתוספות חולין ע"ז א' ד"ה אל תקניטני, ומשמע שם שהיתה להם גירסא אחרת בירושלמי. ובתוספות הר"ש כאן פ"ד א' סד"ה אל תקניטני משמע שהריב"א פירש שלפי מסקנת הירושלמי בטל הטעם של ר' יודה בן פזי "שנייא הוא תמן שהוא עור וסופו להקשות", ואף בגידין בסופן להקשות פליגי, אלא שבפסח גזירת הכתוב היא שאין נמנין על הגידין. ברם לפי הגירסא שלנו בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב, כ"ו סע"א: טעמא דר' יודה בן פזי ואכלו את הבשר ולא גידים, אי אפשר לפרש כן, ואף לפי הלשון שלפנינו בירושלמי פסחים פירוש רבינו צ"ע. והיא המכילתא הנ"ל שהעתקנו לעיל, שו' 40–41, ד"ה השורף, ומפרשה ריש לקיש אפילו בגידים הראויים לאכילה, עיין מ"ש לעיל שם. ובבבלי פ"ג ב': אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין בשר, חוץ מגידי צואר וכו'. ועיי"ש פ"ד א' ובתוספות ד"ה גידין וד"ה הא. ועיין ר"מ פ"ח מה' שחיטה סהי"ב, בכ"מ שם, ובב"י טיו"ד סי' נ"ה, ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם, ובצל"ח פ"ד א' ד"ה איתיביה, ובמנחת חינוך סי' ח', ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ פ' צו, פ"ה ע"א, עיי"ש.

242-44. השובר את העצם בפסח טהור הרי זה לוקה ארבעים ופסח עצמו כשר, ויוצא בו ידי חובתו בפסח. להלן, שו' 51, מפורש שלאו דווקא שהפסח עצמו כשר, אלא שיוצא ידי חובתו אפילו במוח של העצם השבורה, עיין מש"ש. ולעניין הסיגנון "הפסח כשר ויוצא בו" וכו', עיין לעיל פ"ד רה"ג, שו' 22–23, ומש"ש בהערה 15.