תוספתא כפשוטה על פסחים ז:יא

144-45. מצורע מוסגר שוחטין עליו בשביעי. מוחלט שוחטין עליו בשמיני. במשנתנו פ"ח מ"ה: זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי. ראה שלש שוחטין עליו בשמיני שלו. והטעם הוא שבשתי ראיות אינו חייב קרבן, ומכיון שטבל בשביעי, ואינו מחוסר שום מעשה, והערב שמש ממילא קאתי, שוחטין עליו בשביעי, שהרי בלילה מותר לאכול בקדשים. אבל כשחייב קרבן, הרי בלילה עדיין אסור לאכול בקדשים, ואין שוחטין עליו בשביעי, אבל בשמיני כשכבר מסר את קרבנותיו לב"ד שוחטין עליו, אעפ"י שעדיין לא הקריבו עליו את חטאתו, משום חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו (עיין בבלי צ' ב'), ויקריבו את השאר לאחר הפסח, עיין לעיל פ"ד, שו' 9–11, ומש"ש. והתוספתא הוסיפה שדין מצורע כדין זב, ומצורע מוסגר (שאינו חייב בקרבן), כזב בן שתי ראיות, ומוחלט, כבן שלש ראיות.

245. יולדת שוחטין עליה יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה. ברייתא קשה מאד, וכבר דנו בה בבבלי כריתות י' א', למה שוחטין עליה ביום ארבעים וכו', והרי הוא מחוסרת כפרה, ואין קרבנותיה קרבים אלא ביום מ"א, וכיצד תוכל לאכול בפסח בערב. ופירשה רב חסדא בבבלי הנ"ל בפסח הבא בטומאה, וסובר תנא זה מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, ומחוסר כפורים מותר לאכול מן הפסח שבא בטומאה. ברם בתוספתא כאן אי אפשר לפרש כן, שהרי ברישא אמרו בפירוש שאין שוחטין על המוחלט ביום שביעי שלו, אעפ"י שאינו אלא מחוסר כפורים. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' ביאת מקדש הי"א דברים מחודדים, וקשה להכניס את פירושו לתוך התוספתא. ואין התוספתא מתיישבת אלא לפירוש רב אשי אליבא דרבא שהכוונה שיולדת שוחטין עליה אם ילדה זכר ליום ארבעים לעיבורה, או נקבה ליום שמונים לעיבורה, מפני שבכגון דא דווקא אין כאן לא ולד ולא נדה (אם לא ראתה דם), כשיטת השאילתות תזריע סי' פ"ה. והברייתא שלנו היא כר' ישמעאל במשנת נדה ספ"ג. 19 ולפי דרכנו למדנו שלפני הזמן אפילו אם ניכר ההבדל שבין זכר לנקיבה. מ"מ אינה טמאה לידה, כפי שיוצא מן הבבלי ומן השאילתות הנ"ל. ואעפ"י ששפיר מרוקם מטמא בלידה, אינו אלא כשיש בו כל הסימנים של שפיר מרוקם (עיין להלן נדה פ"ד ה"י ובמקבילות, ועיין תס"ר ח"ג, סוף עמ' 265 ואילך), אבל אם ניכר בין זכר לנקיבה, ואין בו שאר הסימנים, והוא פחות מבן ארבעים לזכר ומבן שמונים לנקיבה אינו וולד כלל. ועיין בס' משנה אחרונה נדה ספ"ג, והשגתו על רש"י אינה מחוורת, עיין ר"מ פ"י מה' איסורי ביאה ה"ג. וכנראה שהברייתא שלנו הוסיפה שאף ביולדת יתכן שלא תהא מחוסרת כפרה, ולאו דווקא בזב (בן ב' ראיות), בזבה (שומרת יום כנגד יום) ומצורע ומצורעת (שטהרו מתוך הסגר) בלבד. 20 ובבבלי צ' ב': תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה (כלומר. הלכה שמתאימה לבבא שלנו בתוספתא), ורב אדא בר אהבה אמר לו: אימא בשמיני. ורבינא אמר: נדה תנא קמיה (כלומר, שאינה מחוייבת בקרבן) וכו', עיי"ש.

346-47. וכולן שנטמאו בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים הרי הן כמפקח הגל וצריכין לעשות פסח שני. וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל חסר "וצריכין לעשות פסח שני"). ובכי"ע: וכולן שנטמאו לפני זריקת דמים הרי הן וכו'. וכנראה שנוסחא "מתוקנת" היא. ובמשנתנו פ"ח מ"ו: האונן 21 עיין זבחים ק' א'. ועיין במנחת חינוך מצוה רס"ד סי' ד' ומה שהאריך בזהב שבא בסוף תוספות הר"ש משנץ, שנ"ב ע"א ואילך. וכדבריהם מפורש בר"ח צ"ב א': ואנינות לא פסק ליה יו"ט, אלא למצות שבעה. והמפקח את הגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן. 22 בספרי זוטא בהעלתך ט', י', עמ' 259: הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה וטבול יום ומחוסר כפורים והאונן והמפקח בהגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו', אין כל אלו עושין פ"ש. וסוברת ברייתא זו ששוחטין על כל מי שבידו לטהר את עצמו ולאכול בערב, וכן על חולה וקטן שבשעת שחיטה יכולים לאכול כזית (ואין חוששים שמא לא יוכלו לאכול בערב), חוץ מערל שאעפ"י שיכול למול את עצמו ולאכול בערב אין שוחטין עליו, ועיין מ"ש להלן שו' 62–63, ד"ה אבל ערל וד"ה ובירושלמי. על כלן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יביאו את הפסח לידי פסול, 23 כלומר, שמא יטמא האונן בשעת הקבורה, ושמא לא יוציאו אותו מבית האסורים, ושמא לא יוכלו החולה והזקן לאכול כזית בערב. לפיכך אם אירע בהן פסול 24 כלומר, שבאמת נטמא, או לא יצא מבית האסורים, או שלא היה יכול לאכול כזית. פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו. וכל המפרשים הסמיכו ברייתא זו למשנתנו והגיהו בה כגירסת כי"ע. 25 חוץ מבעל ח"ד שמפרש שתנא זה סובר שצריך שיהא ראוי בשעת אכילה. ואפילו לגירסתם קשה, מה עניין טומאה לכולן, והיה צריך לומר, וכולן שאירע בהן פסול (כלשון משנתנו), או כל שנטמא וכו', ומהו כאן הדמיון למפקח את הגל. ולא עוד אלא שלפירושם צריך להגיה גם בסיפא נגד כל הנוסחאות, לרבות כי"ע. ולפיכך נ"ל קרוב מאד שהברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה: 26 ואין בפירוש זה שום דוחק, והוא רגיל בתוספתא שהלכות הנראות כאילו הן בבא אחת סמוכות למשניות שונות, ובפרט בנידן דידן שר' ישמעאל בריב"ב משוה מפקח את הגל לשתי המשניות, עיין מ"ש להלן בפנים. זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי וכו', שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני שלה. ראתה שני ימים שוחטין עליה בשלישי. ומלמדת הברייתא: וכולן שנטמאו (כלומר, שראו זיבה, לובן באיש ואודם באשה), בין לפני זריקת דם הפסח בין לאחרי זריקת דמו, חייבין בפסח שני, שהרי נטמאו למפרע, 27 שהרי הזב שראה זיבה ביום השביעי לטהרתו סותר את הכל, עיין זבים פ"א סמ"ב ובבלי נדה ל"ג ב', וכן זבה שראתה דם ביום שמירתה אחרי הטבילה שמטמאה למפרע. דומיא דמפקח את הגל, ובניגוד לשיטת ר' יוסי בר' יהודה להלן ור' יוסי בבבלי פ"א א'. ועיין היטב בתוספות רי"ד צ' א'. ועיין מ"ש להלן שו' 50–51, ד"ה וכולן.

447-48. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה אומ' פעמים שהן כמפקה הגל, ופעמים שאין מפקיח הגל כיוצא בהן. כנראה שצ"ל: ופעמים שמפקח הגל כיוצא בהן. ודברי ר' ישמעאל סמוכים למשנתנו פ"ח מ"ו: לפיכך אם אירע בהן פסול וכו', חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו. וכן בירושלמי פ"ח ה"ו, ל"ו ע"א: פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם. פעמים שהן נעשין כיוצא בו. פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם בגל ארוך. אני אומר נזרק עליו הדם עד שלא הגיע לטומאה. פעמים שהן נעשין כיוצא בו. בגל עגול. ועיין בבבלי צ"א א'.

549-50. בדק בצד זה ונמצאת טומאה בצד השני הרי הן כיוצא בו וצריכין לעשות פסח שני. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: הרי הוא כיוצא בהן ופטור לעשות פסח שני. ומתוך גירסת כי"ע ברור שלפנינו וגם בכי"ע השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: בצד השני הרי [הוא כיוצא בהן ופטור מלעשות פסח שני. היה גל עגול הרי] הן כיוצא בו וצריכין לעשות פסח שני. וכל הלכה זו היא דווקא באלה המנויים במשנה ו'.

650-51. וכולן שנטמאו לאחר זריקת דמים הרי הוא כיוצא בהן וצריכין לעשות פסח שני. וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע ובכי"ל, עיין להלן. וכל המפרשים מגיהים כאן: לפני זריקת דמים, והוא נגד כל הנוסחאות. 28 ולא עוד אלא שאין לדמיון שום טעם, שהרי אם נטמאו לפני זריקת דמים, מה לו למפקח את הגל עמהם שנטמא לפני שחיטה. ולפי פירושנו הדמיון הוא שאף שנטמאו אח"כ הוברר הדבר למפרע בין בזב, בין בשומרת יום כנגד יום ובין במפקח את הגל, שהיו טמאים גם בשעת שחיטה. וכן יוצא ברור מגירסת כי"ע וכי"ל שגורסים: זה הכלל כל שניטמא (במקום: וכולן שנטמאו) וכו', ר' יוסי בר' יהודה וכו', עיין מ"ש בפנים. ולפי פירושנו הנ"ל הכוונה היא: אבל כולן (כלומר הללו שהזכיר הת"ק לעיל, שו' 46) שנטמאו לאחר זריקת דמים הרי הוא כיוצא בהן, ואם מצאו שם מת לאחר זריקת דמים טמא למפרע, דומיא דזב בן שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שראו זיבה שהם טמאים למפרע. ובכי"ע ובכי"ל: זה הכלל כל שניטמא לאחר זריקת דם הרי הן (צ"ל: הו, כלומר, המפקח את הגל) כיוצא בו, וצריך לעשות פסח שני, ר' יוסי בר' יהודה אומ' שומרת יום כנגד יום שנזרק עליה דם ואחר כך ראתה הרי זו אינה אוכלת, ופטורה לעשות פסח שני (לפנינו וכן בד באה הלכה זו להלן, שו' 60). והוא הדין לזב בעל שתי ראיות ששחטו עליו בשביעי ונזרק עליו הדם, כמפורש בבבלי פ"א א', ופירשו שם שר' יוסי סובר שמטמאין מכאן ולהבא, ומכיוון שנזרק עליו הדם פטור מלעשות פסח שני, והוא חולק על הת"ק כאן. אבל אם ראו זיבה (לובן באיש ואודם באשה) לפני זריקה, אף ר' יוסי מודה שחייבין בפסח שני, ואין כאן דמיון למפקח את הגל, שהרי פשיטא שאם נמצא מת לפני זריקה, שהוא חייב בפסח שני, עיין בתוספות צ"א א' ד"ה שהיה. ובירושלמי פ"ח סה"ו, ל"ו ע"א, הנ"ל: אירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה הן נעשין כיוצא בו בגל עגול. וכבר אמרנו לעיל, שו' 47–48, ד"ה ר' ישמעאל שזו היא ברייתא אחרת שנסמכה למ"ו בפירקין.