תוספתא כפשוטה על פסחים ז:יב

151-52. היה טמא בשעת שחיטה וטהור בשעת זריקה וכו'. וכ"ה הסדר בד. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן: ר' יוסי בר' יהודה אומ' שומרת יום כנגד יום שנזרק עליה דם וכו', והוא להלן, שו' 60, עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה וכולן. ופירש בתוספות בכורים שתנא זה סובר שאין שוחטין על טמא שרץ, 29 עיין בבלי ס"ט סע"א ובמקבילות שצוינו בגליון שם. שהרי בטמא שטהר בשעת זריקה עסיקינן, ומ"מ כל זמן שלא טבל אין שוחטין עליו, אעפ"י שבידו לטבול, אבל שוחטין על טבול יום (עיין בבלי צ' ב'), ולוא היה באותו מצב בשעת שחיטה כמו שהוא בשעת זריקה היו שוחטין עליו. ועיין מ"ש להלן. ולפי שיטתנו לעיל הדברים מתפרשים בזב בשביעי שלו ובשומרת יום כנגד יום שטבלו בין שחיטה לזריקה, ולהלן (בסיפא) מדברים בטהורים לגמרי שראו בפעם ראשונה בין שחיטה לזריקה.

253-54. חולה בשעת שחיטה ואין יכול לוכל כזית, חלום בשעת זריקה ויכול לוכל כזית וכו'. בבלי ע"ח ב', והעמידוה בבבלי שם אפילו כר' נתן, "דגברא דחזי לאכילה בעינן", ולא הכשיר ר' נתן אלא בחסרון שבקרבן, שאין בו כזית לכל אחד וכדומה. ולשיטת ר' אלעזר שם (עיין רש"י שם ד"ה ור' נתן היא) הברייתא היא כרבנן גרידא, וכן מוכח להלן בתוספתא.

354. חלום בשעת שחיטה וכו'. בכי"ו הגי' משובשת, ועיין בשנו"ס.

456-57. לעולם אין יוצא ידי חובתו עד שיהא חלום בשעת שחיטה ובשעת זריקה. בח"ד העיר על השינוי שבלשון הבבלי שם: עד שיהא חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה, וכן העתיק הר"מ בפ"ב מה' קרבן פסח ה"ז, ומשמע שאם חלה בין שחיטה לזריקה נדחה הפסח, אפילו היה חלום בשעת שחיטה ובשעת זריקה, ולא בא התלמוד אלא להוציא שאם היה חלום כל הזמן, וחלה בשעת אכילה פטור מפסח שני, עיין בתוספות רי"ד ע"ח ב' ד"ה עד.

557. וכולן ספק נזרק עליהן דם וכו'. עיין באו"ש פ"ג מה' קרבן פסח ה"ב ד"ה תוספתא, והעיר שם על הירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ה סע"ד: אמר ר' יודן כל הספיקות דר' נתן אינון, ואף הברייתא שלנו היא כר' נתן, ולפיכך הואיל ויוצאין בזריקה בלא אכילה, אינו יכול להביא פסח שני מספק, עיי"ש. אבל להלן, שו' 57–58, מוכח שהברייתא שלנו כרבנן, ואין מביאין מספק פסח שני (עיין בבבלי פ"ט א'). ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הגאון בעל אור שמח ז"ל לא בפירושו לתוספתא כאן, שהעמידה כר' נתן, ולא בפירושו לירושלמי. והרי לשון הירושלמי הנ"ל: כל הספיקות דר' נתן אינון, חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו, ספק בלילה זרק, ספק ביום זרק, נעשה כספק כפרה כיפר. ועיין בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב, בגליון אפרים שם ובבבלי שם ד' א'. ופירש לנכון הגרי"א מסלונים 30 בספרו נחלת יהושע ח"ב, דרוש ו', י"ז ע"א ואילך. שכל הפסחים האסורים באכילה מספק, ופוטרים את בעליהם מפסח שני, אין פוטרים אלא בשיטת ר' נתן, שסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, אבל בשיטת החכמים חייב בפסח שני, הואיל והפסח אסור באכילה מחמת ספק, אין הזריקה מועילה על פסח שאינו נאכל, אבל אם נולד ספק בזריקה עצמה, אם היא כדין או לא, אף החכמים מודים שהוא פטור מפסח שני. ונ"ל ש"כל הספיקות" שרמז להם הירושלמי הם ספיקות כעין שנשנו במשנתנו שם ופ"ט, והיינו שבשעת זריקה כבר היה הספק, כגון שנתברר שבשעת זריקה כבר שכחו הבעלים והעבד מה אמר לו רבו, ונמצא שזרק על פסח האסור באכילה, ואין זריקה כזאת פוטרת לרבנן, וכן להלן בסוף פירקין בנמצא יבלת בעורו של אחד מהם חייבים בפסח שני, והוא כגון שנתערבו העורות לפני הזריקה, אלא שגילו את היבלת בערב בשעת האכילה, אף כאן חייבין בפסח שני, שהרי הוברר שכבר בשעת זריקה לא היה הפסח ראוי לאכילה מחמת ספק, 31 ובאו"ש שהזכרנו לעיל בפנים כתב: "איך תני בסיפא דנמצאה יבלת וכו' מביאים פסח שני, וליכא לאוקמי בנתערבו קודם זריקה וכו', וכדאמר אביי בגמרא דילן (פ"ה ב'), דהא תני באכלו פסחן של חבריהם, ועל כרחך בשאכלו בזמן אכילה, היינו בערב, ואח"כ נמצאה היבלת. וצ"ע". ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו הגדולה, וכי מה איכפת לנו אימתי גילו את היבלת, והרי העיקר הוא אימתי נתערבו העורות, ואם עירבו את העורות לפני זריקה הוברר הדבר למפרע, שזרקו על פסח שלא היה ראוי לאכילה, וחייב בפסח שני לרבנן. וחייב בפסח שני לרבנן. ולפיכך אמרו בירושלמי שכל המשניות והברייתות הפוטרות בספיקות מפסח שני הן כר' נתן, הסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, ומספק פטור מפסח שני, אבל לרבנן בכגון דא חייב בפסח שני, שהרי הבשר אסור באכילה מחמת ספק, ואכילה מעכבת את הזריקה. ברם אם הספק הוא בזריקה עצמה, הרי אין הבדל בין חכמים לר' נתן, שאם נזרק הדם, הרי באותו זמן היה הפסח מותר באכילה, ונפטר כבר מפסח שני, ובכל ספק שנולד אחרי זריקה, ויש להסתפק שבשעת זריקה היה הפסח ראוי לאכילה, הרי הוא ספק ככל ספיקות בקדשים, ואין לחייב אותו בקרבן אחר, אפילו לרבנן, שהרי אף הם מודים בנפסל אחר זריקה שפטור מפסח שני. ומכאן שהברייתא שלנו בספק נזרק עליהם הדם הפוטרת מפסח שני היא אפילו כרבנן, ואין הבדל בין ספק נזרק הדם ביום או בלילה, ובין ספק נזרק ספק לא נזרק כלל. אלא שמתוך המשך הברייתא נראה שהברייתא היא כרבנן דווקא, ולא כר' נתן.

657-58. ספק יש בהן כזית לכל אחד ואחד ספק אין בהן וכו'. אף כאן ברור שנולד להם הספק בשעת אכילה, אחרי שצלו את הבשר ונצטמק הרבה, ונולד הספק שמא מלכתחילה לא היה בו כזית לכל אחד ואחד, ונשחט הפסח שלא לאוכליו, או שמא בשעת הזריקה היה בו כזית לכל אחד ואחד, אלא שצלו אותו יותר מדאי ונצטמק הבשר אח"כ, ונמצא שבשעת זריקה היה הפסח ראוי לאכילה, והרי הוא ספק כבכל הקדשים, ואינו מביא פסח שני מספק, אפילו כרבנן. אלא שמכאן ברור שהברייתא שלנו היא כרבנן דווקא, שהרי לר' נתן, אפילו וודאי אין בהן כזית לכל אחד ואחד, יוצאין בו לכתחילה, כמפורש בברייתא שבירושלמי פ"ז רה"ה, ל"ד ע"ב, ושבבבלי ע"ח ב' ובמקבילה.

758-59. ספק טמאין ספק טהורין פטורין מלעשות פסח שני. כגון זב בשביעי שלו ושומרת יום כנגד יום שראו זיבה (לובן באיש ואודם באשה) בין השמשות, ואם בין השמשות כיום, הרי נמצאו טמאים למפרע, והזריקה נעשית בפסול, אבל אם בין השמשות כלילה הרי הם טמאים מכאן ולהבא, והפסח נזרק כהלכתו, ומספק פטורים מלעשות שני. ולשיטת הירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב, אף בבא זו היא שלא כר' נתן, שהרי לר' נתן אפילו בטמא וודאי פטור מפסח שני, עיי"ש בתוספות רי"ד להרידב"ז ד"ה מודה ר"נ. והיא גם שיטת רש"י ס"ט ב' ד"ה אכילת, ודלא כשיטת התוספות שם ד"ה אכילת וזבחים ק' ב' ד"ה אכילת, ועיין שטמ"ק שם אות ל"ב. ועיין להלן, שו' 68, ד"ה בני חבורה.

859. זה הכלל כל הספיקות פטורין וכו'. כלומר ספיקות בדם הפסח שנזרק כהלכתו, או שלא כהלכתו, וכמו שכתבנו לעיל.