תוספתא כפשוטה על פסחים ז:טז

169-70. בני חבורה שהומנא אחד עמהן אפי' מן הצדקה הרי זה חולק עמהן בעורות. כל המפרשים פירשו שהכוונה שהומנא מכספי צדקה, והוא קשה, שמה איכפת לנו מניין קבל את הכסף, וכי מעות פורים הם, שאין העני רשאי לשנות ולקנות לו רצועה למנעלו. ולמה לא יהא לו בעורות. ולפיכך ברור הוא שהנכון הוא בח"ד שהכוונה לעני שהומנא ע"י בעל הקרבן בתורת צדקה, ולא קיבל ממנו כלום, ואעפ"י כן זכה בעור, אלא שטעמו של הרב ז"ל דחוק, עיי"ש. וכנראה שהטעם הוא משום שאין נמנין אלא לפני שחיטה לכולי עלמא (עיין לעיל סה"ג, שו' 13), והרי בשעת ההקדש הקדיש את הפסח מתחילה לשם מינוייו (ואף "שהימנה אותו על חנם", כמפורש בירושלמי פ"ח ה"ג, ל"ו רע"א, וכפירושו הנכון של בעל ק"ע שם), וכשם שהמפריש פסח על חבירו שלא מדעתו זכה בכל הפסח לרבות עורו, אף המפריש חלק ממנו זכה בחלקו, כדין כל קדשים קלים שעורותיהם לבעלים. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ט מה' מתנות עניים הי"ט.