תוספתא כפשוטה על פסחים ז:יז

171-72. בני חבורה שטעו ואכלו פסחיהן של חביריהן, אומרין להן אכלו את שלנו וכו'. כלומר, בני החבורה השניה אומרים לבני החבורה שטעו: אכלו עכשיו את הפסח שנשאר בידינו, שהרי הם אינם יכולים לאכול את הפסח של חביריהם.

272. ונמצא יבולת בעורו של אחד מהן. כלומר, בעורו של הפסח שאכלו באחרונה, ונמצא שהפסח היה פסול מתחילה, וחייבין בפסח שני, אפילו לר' נתן, כמפורש בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד רע"ג: מודה ר' נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה 44 כלומר, שאין כאן תערובת, והרי ברור שנזרק הדם על פסח בעל מום, ולא יצאו בזריקה. שהן נדחין לפסח שני. אבל בני החבורה האחרת פטורים מפסח שני, שהרי נזרק עליהם הדם כדין, והפסח שנאכל בראשונה היה כשר.

373. עשו פסח שני וטעו ואכלו פסחיהן של חביריהן וכו'. כלומר, שאף בפסח שני קרה להם אותו דבר (עם חבורה אחרת), כשם שקרה להם בפסח ראשון, 45 פירוש המפרשים שאף כאן מדברים בעורות שנתערבו, ואינו ידוע של מי הוא הפסח אינו מחוור כלל, שהרי הלכה זו נתבארה להלן בסמוך. ולא עוד אלא שכל העוקץ שבברייתא זו היא שהחבורה שאכלה ארבעה פסחים לא יצאה ידי חובתה, והשאר שלא אכלו כלל פטורים מפסח שני, וזה לא יתכן אלא אם ידוע שהיבלת היתה בעורות הפסח שאכלו בשנייה, שאם לא כן אף הראשונים חייבים בפסח שני, כמפורש בסוף פירקין. צריכין לעשות פסח שני, כלומר, לא יצאו ידי חובתן, כמפורש להלן. נמצאת אומר שחבורה אחת אכלה ארבעה פסחים ולא יצאה ידי חובתה, ושתי חבורות לא אכלו כלום ויצאו ידי חובתן.

475-77. חמש חבורות שנתערבו פסחיהן ונמצאת יבולת בעורו של אחד מהן צריכין לעשות פסח שני. וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ובירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד רע"ג: חמש חבורות וכו' כולהון יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסה שני. סברין מימר דר' נתן היא. 46 כלומר, הסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת, והרי ארבע חבורות היו פסחיהם תמימים, ויצאו ידי חובתן. ומספק אף אחד מהן אינו מביא פסח שני. תיפתר דברי הכל במיטמא בספק קבר התהום, וכר' נתן זורק את הדם. ואף הבבלי פ"ח ב' גורס בברייתא כגי' הירושלמי, ומעמידה אביי כשנתערבו העורות לאחר זריקה. ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 484, הבאתי את פירושו של בעל מיכל המים שצ"ל בירושלמי: כמיטמא בספק קבר וכו', כלומר, שהירושלמי מעמיד לה שמצאו את היבלת לאחר זריקה, ואינו נדחה לפסח שני, כשם שהניטמא בספק קבר התהום פטור מפסח שני אף לרבנן, אעפ"י שאינו אוכל את הפסח, שאם לא כן, וכר' נתן זורק את הדם? וכי יתיר ר' נתן לזרוק את הדם על פסח שהוא ספק בעל מום? ובעל כרחינו אנו אומרים שהיבלת נמצאת אחר זריקה. פירוש זה נתקיים בעיקרו עכשיו ע"י הקטעים מן הגניזה שנתפרסמו בסה"י לכבוד מרכס, עמ' רע"א: תיפתר דברי הכל, ועשו אותו כמטמא בספק קבר וכו', ועיין מש"ש, עמ' רפ"ה. עכשיו אני רואה ששיניתי את דברי הרב הנ"ל, והוא לא אמר אלא כשנתערבו העורות אחר זריקה, והבינותי שכוונתו שנתגלתה היבלת לאחר זריקה, אבל העורות נתערבו לפני זריקה (ועיין גם בפירוש הרידב"ז במקומו שפירש כן), מפני סוף דבריו, כלומר פירושו בדברי ר' נתן, עיין מ"ש לעיל. ברם ברור שכוונת הירושלמי היא כדברי אביי שבבבלי הנ"ל, כלומר שבשעת זריקה עדיין לא היו העורות מעורבין, ובני החבורות של הפסחים התמימים כבר נתכפרו, והספק נולד אחר זריקה, ופטורין מפסח שני אעפ"י שהבשר אינו נאכל, דומיא דקבר התהום בציבור שאם נתוודע להם לאחר זריקה נעשה כמו שניטמא לאחר זריקה שלא יאכל הבשר, 47 עיין להלן בירושלמי שם ה"ו, ל"ד רע"ב, וכהגהתו של בעל ק"ע שם. ומספק אינם עושים פסח שני, כמפורש לעיל, שו' 51, ד"ה וכולן ספק. ולפ"ז אין לפרש כפירושו של הרב הנ"ל ז"ל בדברי ר' נתן, שהרי בשעת זריקה עדיין לא היו מעורבין, ולא ידעו כלל על היבלת, ומותר היה לזרוק את הדם, ואין שום הוכחה שבכגון דא אין להעמיד את הברייתא אפילו כר' נתן. 48 ומה שאמרו בירושלמי לעיל שם, ל"ד רע"ג: מודה ר' נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה שהן נדחין לפסח שני, הוא בחבורה אחת, ובזה הרי בוודאי היה הקרבן פסול מתחילה, ולא יצאו בו. ולפיכך נראה שהדיבור "וכר' נתן זורק את הדם" עונה על משנתנו שם (פ"ז מ"ה): נטמא הבשר, והחלב קיים אינו זורק את הדם, וע"ז אומר הירושלמי: וכר' נתן זורק את הדם, וחוזר על מה שאמרו בריש ה"ה שם: ודלא כר' נתן וכו', כדי להסמיך לו את דרשת ר' יהושע בעניין שאר קרבנות שזורקין על החלבים אעפ"י שאין בשר, ור' נתן סובר שאף בפסח זורקין על החלבים אעפ"י שנטמא הבשר.