תוספתא כפשוטה על פסחים ז:ג

111. יתום ששחטו עליו אפטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה. משנתנו פ"ח מ"א. והעמידוה בירושלמי פ"ח ה"א, ל"ח ע"ד: מתנית' ביתום קטן (שדעתו אינה מעלה ואינה מורידה), אבל ביתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת, דתני ר' חייא (להלן בסמוך ולהלן ה"ה) הנמנה על שני פסחים כאחת 8 עיין בס' ניר שם שהקשה היכי משכחת לה נמנה על שני פסחים, והרי כשנמנה על השני משך ידו מן הראשון, עיי"ש שנדחק. אבל לשיטת הירושלמי והתוספתא פירושו שאמר שלא איכפת לו מאיזה מהם יאכל, עיין מ"ש להלן בפנים. אוכל מאיזה מהן שנשחט ראשון. ועיין בבלי פ"ח א' ובתוספות שם ד"ה שה, בבלי נדרים ל"ו א' ובראשונים שם. ופסק הר"מ בפ"ק מה' קרבן פסח הי"א כלשון הירושלמי. וכ"ה במאירי פ"ז א', 136 רע"א. וכבר הקשו האחרונים 9 עיין בגליון הש"ס בירושלמי במקומו, במעשה רוקח על הר"מ שהזכרנו בפנים, בהגהות יפה עינים פ"ה ב', במנהת חינוך מצוה ה', ובהר המריה על הר"מ פ"ג מה' קרבן פסח ה"א, אות ב' ועוד. שהרי הירושלמי ממשיך: אמר ר' יוסי מתניתא (פ"ח מ"ב) אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון, ובבבלי פ"ח ב' העמידו את משנתנו במלך ומלכה דווקא, דדעתם קלה, אבל בשאר כל אדם אינו אוכל משניהם, ויוצא לבית השריפה, וכן פסק הר"מ הנ"ל ברפ"ג, ולמה ביתום גדול אוכל ממי שנשחט ראשון. ולפי פשוטו חולק הירושלמי על הבבלי, עיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה ברם. ואשר לסתירה ממלך ומלכה כבר תירץ לנכון בקול הרמז למשנתנו דמלך ומלכה לאו דווקא, אלא כל שאינו מקפיד, ולא איכפת לו מאיזה פסח הוא אוכל, דעתו על מי שנשחט ראשון, והוא הדין ביתום גדול ששחטו עליו אפטרופסין בלי תשלום. ומדברי בעל או"ז ח"ב סי' רי"ט, נ"ג ע"ד, מוכח שאין עניין ברירה שייך אלא אם רוצח בפירוש לאכול דווקא מאחד מהם, ויחליט עליו לאחר שחיטה, בזה שייך ברירה, אבל אם אין קפידא "אין כאן דין ברירה דבתרוייהו ניחא ליה, לפיכך יאכל מן הראשון, דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי פסח, ואידך בכדי אישתחיט". ברם בר"מ הנ"ל רפ"ג פסק דבמלך ובמלכה אוכל מן הראשון, משום שלום מלכות, כלומר, משום סכנת נפשות. וכנראה שפירש כן ע"פ הבבלי נ"ז א'-ב'. ולפ"ז מדברת המשנה בגדי וטלה דווקא, וכל בן אדם מקפיד בזה, ולא אמרו שיאכל מן הנשחט ראשון אלא במלך ומלכה, וכמעשה שהיה, אעפ"י שהקפידו, עיין בבלי נ"ז א', ומשום שדעתם קלה וכורתים ידי בני אדם בקפידא שלהם, התירו להם לאכול מן הראשון. 10 עיין בס' זכרון יוסף להגר"י אבעלמאן, רכ"ב סע"ד ואילך. ועיין בחידושי מהרי"ח במשניות הוצ' ראם שרצה לפרש פירוש חדש במשנתנו נגד כל הראשונים, ואין פירושו מסתבר לא מתוך לשון משנתנו ולא מלשון הברייתא של מלך ומלכה. ועיין במתא דירושלים על הירושלמי, באו"ז הנ"ל ובסדר והלכות קרבן פסח ראשון בקצרה שבבבלי, נ"ז ע"ד. והירושלמי מפרש את משנתנו בלי שום תנאים והגבלות, ואם לא שינה השליח בשליחותו אוכל מן הראשון. ועיין בירושלמי שם ה"ד, ל"ו ע"א, ובה"א שם, וכפירושו הנכון של הרידב"ז ד"ה ר"ז בשם ר' יוחנן.

211-12. הומנה על אחד מהן אוכל ממקום שהומנא. ואעפ"י שדעת הקטן אינה מעלה ואינה מורידה, מ"מ אם הומנה בפירוש על אחד מהם כבר הוקבע בחבורה, ודינו כיתום גדול. והר"מ השמיט הלכה זו והלכה הבאה, משום שקטן אין לו דעת כלל להימנות, והוא כשיטת הבבלי, והתוספתא לשיטתה, עיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה וכולן ששחטו.

312-13. הומנא על שני פסחים אוכל מאי זה מהן שנשחט ראשון. ואף כאן דינו כגדול. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א ורה"ב, ל"ה ע"ד. ועיין מ"ש לעיל, שו' 11, ד"ה יתום.

413-14. לעולם נימנין על הפסח עד שישחט ומושכין ידיהן ממנו עד שיזרק עליו הדם. במשנתנו פ"ח מ"ג: נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחוט. ר' שמעון אומר עד שיזרוק עליו את הדם. ועיין מכילתא בא פ"ג, עמ' 11 ועמ' 12, ומכילתא דרשב"י, עמ' 11, כת"ק. ובבבלי פ"ט א': אמר אביי מחלוקת לימשך וכו' אבל לימנות ד"ה עד שישחט, דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו. תניא נמי הכי נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט. ר' שמעון אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ועיין בר"ח ובדק"ס שם. ועיין ירושלמי פ"ח סה"ג, ל"ו ע"א, ומוכח שם שאף הירושלמי סובר כן בדעת ר' שמעון. ובמכילתא דרשב"י בא י"ב מ"ג, עמ' 35 (עיי"ש בשנו"ס): ד"א כל בן נכר לא יאכל בו, מיכאן אתה למד שאם משך ידו הימנו וחזר ונמנה עליו שעובר בלא תעשה. וכנראה שה"ד"א" היא דעת ר' שמעון כאן, ואם משך את ידו ממנו לאחר שחיטה ומיד חזר בו עובר בלא תעשה שמשיכתו היא משיכה, אבל מינוייו אינו מינוי.