תוספתא כפשוטה על פסחים ז:ד

114-15. לא ישחוט אדם ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו וכו'. כתניא אידך שבבבלי פ"ח א', ועיין לעיל עירובין פ"ו הי"א, שו' 32, ובבלי שם פ"ב ב'.

215. וע"י אשתו אלא מדעת'. ופירשו בבבלי פ"ח א' ש"מדעתן" לאו דווקא, אלא כל שלא מיחו כמדעתן דמי, שהרי הם אוכלים משל אביהם, והאשה אוכלת משל בעלה. ועיין בירושלמי פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד, וכפירושו הנכון של הרידב"ז ד"ה ר"ז בשם ר' יוחנן.

317-18. וכולן ששחטו לעצמן או ששחט רבן עליהן אוכלין משל עצמן וכו'. צ"ל: ששחטו לעצמן ושחט רבן וכו', כעין גירסת כי"ע, 11 בכי"ע: וכולן ששחטו ה' (סימן הקיצור = הן, או סימן מחיקה?), ושחט רבן עליהם וכו'. והגירסא "או ששחט" היא באשגרה מעירובין פ"ו הנ"ל, ושם פירושו שעירבו לעצמן, או שעירבו אחרים עליהם מדעתן, אין יוצאין בעירובן, ולא בעירובן של אחרים על ידיהם, אלא בעירוב רבן גרידא, או אביהם. וכאן בתוספתא ברור שהדברים דבוקים לסיפא דווקא, לבנו ובתו הקטנים, שהרי הברייתא מסיימת: חוץ מן העבד שאוכל משל רבו. ושאני פסח מעירובין, שאם הקטן שחט על עצמו, נקבע בפסחו, ויוצא בו אפילו כשיגדיל בין פסח ראשון לשני, 12 עיין ר"מ פ"ה מה' קרבן פסח סה"ז, בהר המריה ובאו"ש שם, ובפירוש הרידב"ז לירושלמי פ"ח ה"א. וכשיטת התוספתא לעיל, שו' 12, שאם הומנה הקטן על פסח של אפטרופוס אחד אוכל ממקום שהומנא. ועיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ג, מ' ע"ג, יבמות פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד. ברם בבבלי פ"ח א': וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן, חוץ מן האשה שיכולה למחות וכו', אשה וכל דדמי לה, כלומר, עבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים, עיין רש"י שם ד"ה ה"ג וד"ה ומשני. ולפ"ז ברור לשיטת הבבלי שאם שחטו הקטנים לעצמן, ושחט עליהם אביהם אין מינויין כלום, ויוצאים בשל אביהם גרידא, והוא משום שלשיטת הבבלי אין להם דעת להמנות, ואוכלים משל אביהם, משום שה לבית, עיין מ"ש לעיל, שו' 11, ד"ה יתום.