תוספתא כפשוטה על פסחים ז:ה

118-19. עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אוכלין משל עצמן. במשנתנו פ"ח מ"א: חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו. ושאלו בבבלי פ"ח א': משל רבו הוא דלא יאכל, אבל משל עצמו יאכל, והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, לא קשיא כאן כמשנה ראשונה, כאן כמשנה אחרונה (גיטין פ"ד מ"ה ועדיות פ"א מי"ג). ופירש הר"ח ורש"י שלמשנה ראשונה שאין כופין את רבו לשחרר אותו לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, מפני שאין חלק העבדות נמשך אחרי דעתו, אבל למשנה אחרונה שכופין את רבו לשחררו, ואינו עובד את רבו, אוכל משל עצמו. אבל הר"מ בפיה"מ כאן ובפ"ב מה' קרבן פסח הי"ג פירש להפך שלמשנה אחרונה אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו, מפני שאינו לא עבד ולא בן חורין. ועיין בפיה"מ ריש חגיגה ובחיבורו רפ"ב מה' חגיגה ומ"ש בנו הר"א בברכת אברהם סי' ג' ובמרכבת המשנה בה' קרבן פסח הנ"ל. ועיין מאירי ריש חגיגה, הוצ' שניה, עמ' 5 ואילך. ובתוספתא עירובין פ"ו הי"ב הנ"ל: עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יוצאין (כלומר, בעירוב) בשל עצמן. ומסתבר שהדין הוא לפי משנה אחרונה, שדינו כמשוחרר, דומיא דעבד עברי, אבל לפי משנה ראשונה, שחציו משועבד לרבו, למה אין רבו מעכב עליו בעירובו. וכן משמע גם מן הירושלמי בסוגיין פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד עיי"ש בפירוש הרידב"ז, נועם ירושלמי ובמיכל המים. ועיין ירושלמי גיטין פ"ד ה"ה, מ"ו ע"א, ובפ"מ שם. ולפי הסוגיא שם אינו יכול לשחוט עליו בערב הפסח, 13 לפי משנה ראשונה, שהוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. משום שהוא עבד בשעת שחיטה ובן חורין בשעת אכילה, או להפך, עיי"ש. ופשיטא שאין משם ראייה גמורה, משום שלעניין שעבוד לרב אין היום מוכרח ללכת אחרי הלילה. אבל סוף דבר לא מצאתי חבר לשיטת הר"מ.

219-20. עבד של שני שותפין אוכל משל שניהן. במשנתנו פ"ח מ"א: לא יאכל משל שניהן. ובבבלי פ"ח א': והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל וכו', מתניתין בדקפדי אהדדי, ברייתא דלא קפדי אהדדי. ועיין ר"ח, רש"י ותוספות ור"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"ב מה' קרבן פסח הי"ב. ועיין מ"ש במרכבת המשנה שם הי"ג. ומתוך המשך התוספתא להלן מוכח שאוכל משל שניהן אף הוא פירושו אוכל מאיזה מהן שירצה. ועיין היטב בירושלמי פ"ה סה"א, ל"ה ע"ד, בנועם ירושלמי ברידב"ז (ד"ה שמואל בר אבא) ובמיכל המים שם. וצ"ע. ולעיל שם בירושלמי: אין רשות לרבו לומר לו איפשר (צ"ל: איפשי=אי אפשי) שתימנה על הפסח, אבל אומר' לו איפשי שתמנא על זה אלא על זה. ועיין בתוספ' רי"ד פ"ז א'.

320. הומנא על אחד מהן וכו'. כלומר, מדעת השותפין ומדעתו, והוקבע. וברישא מדברים שכל אחד מן השותפין שחט עליו שלא מדעתו, ואין מקפידין זה על זה.

420-21. הומנה על שני פסחים וכו'. כלומר מדעתו ומדעתם, והם אינם מקפידים זה על זה, הוקבע בפסח שנשחט ראשון.

522. או ששחטו שניהם כאחת אוכל משל רבו. הנכון בכי"ל: לא יאכל משל רבו. והתוספתא סוברת שמכיוון שהשותפין הסכימו למנותו על הפסח שהוא רוצה לאכול, והוא הסכים לשניהם, הוקבע בפסח שנשחט ראשון, ולפיכך אם אינו ידוע איזה נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, אינו אוכל משניהם.

622-23. שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "וצריכין לעשות פסח שני". ובמשנתנו פ"ח מ"ב: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו', שכח מה אמר לו רבו (כלומר, אם גדי או טלה) כיצד יעשה? ישחוט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וכו', שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. וכנראה שע"פ משנתנו השמיטו כאן בכי"ר ובכי"ל מה שהשמיטו, אבל מתוך המשך הדברים מוכח שהנכון כלפנינו. ובבבלי פ"ח ב': אמר אביי לא שנו אלא ששכח אחר זריקה, דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה, אבל שכח לפני זריקה, דכי איזריק דם לא הוי חזי לאכילה, חייבין לעשות פסח שני וכו', מאן דמתני אברייתא, אבל אמתניתין לא, כיון דכשירין נינהו, דאי אידכר הוי חזי לאכילה, קמי שמיא גליא. ולפי לשון שני, משנתנו היא כששכח לפני זריקה, ואפילו הכי פטורין מפסח שני. והוא בניגוד לברייתא שלנו, שמפורש בה שחייבין בפסח שני, שהרי אם שכח לפני שחיטה, לכאורה אף ר' נתן יודה בה, והוא חולק בסיפא. ובירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ה ע"ד: ר' לעזר ור' יוחנן תריהון אמרין דר' נתן היא (כלומר, משנתנו הנ"ל שפוטרת מפסח שני), דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה. ר' חזקיה בשם ר' בא בר ממל תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה (כלומר, ובזה אף החכמים מודים, כשיטה השניה שבבבלי שם) וכו', והא תנינן שכח רבו מה אמר לו (צ"ל: שכח מה אמר לו רבו, כמו שהגיה בפ"מ) ישחוט גדי וטלה, כלומר וסיפא דומיא דרישא, כששכח לפני שחיטה, ובעל כרחינו אנו אומרים שמשנתנו כר' נתן. ומכאן שהירושלמי סובר שבכגון דא שהבעלים ראויים לאכילה, אלא שאין אוכלים מחמת ספק, אפילו אם הספק היה בשעת שחיטה פוטר ר' נתן. ומשנתנו כר' נתן שלהלן בתוספתא. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"ד סע"ב: "מודה ר' נתן בחולה ובזקן, מודה ר' נתן בחבורה שניטמא עובד שלה וכו' ", ושאני הכא שאין פסול לא בבעלים ולא בקרבן, דהא קמי שמיא גליא, ואפילו אם שכח יכול הוא להזכר. ולהלן בירושלמי כאן סה"ב: אמר ר' יודן כל הספיקות דר' נתן אינון וכו'. וכן אמר ר' יוחנן על הספיקות שבפ"ט (פ"ט ה"ט, ד"ו ה"ח, ל"ז ע"א): דר' נתן היא. ועיין ר"מ פ"ג מה' קרבן פסח ה"ב, ובהר המריה שם אות ה', וקשה לקבל את הגהת בעל ק"ע ופירושו, ודברי בעל פ"מ אינם "שלא בדקדוק".