תוספתא כפשוטה על פסחים ט:א

11. פסח שנתערב בחולין יקדיש חולין לשם פסח וכו'. כלומר, ימכור את החולין לצריכי פסח, ויקדישו אותו לשם פסח, עיין במשנת זבחים פ"ח סמ"א ובתוספתא שם פ"ח ה"ב.

21-2. והרי הן כשני זבחים שנתערבו. כלומר, כשני פסחים שנתערבו. וכן מפורש בכי"ע. ובשני זבחים שנתערבו יקרב כל אחד לשם בעליו בכל מקום שהוא (כמשנת זבחים פ"ח מ"ב), מה שאין כן פסח שהוא לאכילת מנוייו, וכל אחד צריך לאכול מפסחו דווקא, ולפיכך מפרש להלן כיצד יעשה.

32. שנים שנתערבו פסחיהן זה מושך לו אחד וכו'. משנתנו ספ"ט. ויסוד ההלכה היא שאי אפשר להניח את הפסח כמות שהוא, ואין אחד נמנה על שני פסחים, ולפיכך אינו יכול לימשך את ידו מפסחו כל זמן שלא המנה עוד אחד עליו, ואינו יכול להמנות על הפסח השני כל זמן שלא משך את ידו מן הפסח הראשון.

43-4. זה בא אצל זה וזה בא אצל זה וכו'. כלומר, שני הבעלים הראשונים אומרים אחד לשני וכו'. ואמרו בירושלמי ובבבלי בסוף פירקין שמשנתנו כר' יהודה הסובר שאין שוחטין פסח על היחיד לכתחילה 1 עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 10, ירושלמי פ"ח ה"ז, ל"ו ע"א, ר"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ב. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש חי"א, עמ' 185 ואילך. וממילא היה בדעתו מתחילה להמנות עליו עוד אחד, ואפילו הפרישו סתם, המנוי השני הוא מנויו מתחילה (עיין ירושלמי פ"ח ה"ד, ל"ו ע"א), והוא עיקר ואינו טפל. ונמצא כשהבעלים הראשונים מושכים את ידיהם מן הפסח, עדיין נשאר הפסח בבעלים של עיקר. וזהו דווקא בשני פסחים של יחידים, או בשני פסחים של שנים שנים, או בשלשה פסחים של שלשה שלשה מנויים, כמבואר במשנתנו הנ"ל. אבל בשלשה פסחים של שנים שנים אינו יכול לעשות כן ולהמנות עוד אחד מן השוק על כל פסח, מפני שיתכן שפסח אחד ישאר רק על שם השלישי מן השוק, שהוא טפל ואינו מעיקר חבורה הראשונה, ואינו כדין לדעת ר' יהודה לעיל פ"ז, שו' 31. ועיין להלן, שו' 10 ואילך. אבל לדעת ר' יוסי (לעיל פ"ז הנ"ל) אפילו בשלשה פסחים של שנים שנים שנתערבו יכול להמנות אחד מן השוק על כל פסח, כדי שיהיו שלשה של שלשה, ולא איכפת לנו אם הפסח ישאר על שם הטפל, ומכיוון שמפורש להלן שאינו יכול לעשות כן (וכן אפשר לדייק ממשנתנו, כירושלמי ובבלי ספ"ט), הרי מוכח שמשנתנו והברייתא כאן אינה כר' יוסי, אלא כר' יהודה, עיין מ"ש להלן.

55-6. שתים של שלשה שלשה שלש של ארבעה ארבעה וכו'. במשנתנו ספ"ט נתבאר שאם היו שלש חבורות של שלשה שלשה אנשים וכו' (כלומר, שמתחילה נמנו עליהם שלשה) שנתערבו פסחיהם, באים שלשה אנשים, אחד אחד מכל חבורה, ומושכים להם פסח אחד, ונמצא שבוודאי יש כאן בעל הפסח, וכל אחד אומר אם הפסח אינו שלי הרי אני מושך את ידי מפסחי, ואם הפסח שלי, הריני ממנה את שנים האחרים שמשכו את ידיהם מפסחם על פסח זה. ואח"כ באים עוד שלשה, אחד אחד מכל חבורה ומושכים את הפסח השני ואומרים כנ"ל, וכן עושים בפסח שלישי. והוא הדין אם היו ארבע חבורות של ארבעה, או חמש של חמשה חמשה עושים כסדר הזה. והברייתא שלנו מוסיפה את ההלכה בהיו מספר האנשים בכל חבורה יותר ממספר הפסחים, ומפרשת כיצד נוהגים.

68-9. ממנין להם אחד מכל חבורה וחבורה ומחבורה אחרונה שנים וכו'. כלומר, אם היו שלש חבורות של ארבעה ארבעה, באים אחד אחד מחבורה ראשונה ושניה, ושנים מהחבורה השלישית, ונמצא שבוודאי יש כאן לכל הפחות אחד מבעלי הפסח, ואח"כ באים אחד אחד מן החבורה הראשונה והשלישית ושנים מן החבורה השניה, ואח"כ באים אחד אחד מן החבורה השניה והשלישית ושנים מן החבורה הראשונה, ונמצא שוב שלש חבורות של ארבעה ארבעה, ולכל אחת מהם יש בוודאי חלק בפסח, ונוהגים כסדר הנ"ל.

710-11. שלש של שנים שנים ארבע של שלשה שלשה וכו'. כלומר, כיצד נוהגים אם היה מספר האנשים בכל חבורה פחות ממספר החבורות והפסחים, כגון שהיו ארבע חבורות שנמנו על ארבעה פסחים, ובכל חבורה שלשה אנשים, הרי אי אפשר שיבא אחד אחד מכל חבורה וימשוך לו פסח, שהרי יש כאן ארבעה פסחים, ואין כאן אלא שלשה בני אדם, ואינם יכולים באופן כזה אלא למשוך שלשה פסחים, ועדיין נשאר פסח אחד פנוי.

813. נמשכין להן אחד מכל חבורה וחבורה ומפרישין פסח אחד וכו'. כלומר, נוהגין כמו שכתבו לעיל, שאם היו ארבע חבורות של שלשה שלשה, מושכים פסח אחד, ובאים אחד אחד מכל חבורה, והיינו ארבעה אנשים לפסח אחד, והרי יש כאן בוודאי בעלים של הפסח, וכל אחד אומר אם אין הפסח שלי ידי משוכות משלי, ואם הפסח שלי הריני ממנה את המושכים על פסח זה, וכן נוהגים בפסח השני והשלישי. והפסח הרביעי נעשה מותר הפסח וקרב שלמים.

914-15. נמצאו אוחזין את הטפילה ומניחין את העיקר. כלומר, עכשיו שנמצא שיש כאן שלשה פסחים של ארבעה ארבעה, הרי הרביעי שבכל חבורה וחבורה הניח את עיקר הפסח שנמנה עליו מתחילה ונעשה טפל. ומתוך הברייתא ברור שאין עושים כאן כמו ברישא, שכל חבורה תמנה לה אחד מן השוק על פסחה בכל מקום שהוא, ונמצא שיש כאן ארבע חבורות של ארבעה ארבעה, ובאים אחד אחד מכל חבורה אצל כל פסח ופסח, וכולם קרבים כדין משנתנו, וכמו שכתבנו לעיל. ואין נוהגין כן, משום שאם ימנו אחד מן השוק בכל חבורה, ויבואו אחד אחד מכל חבורה וימשכו פסח אחד, הרי יתכן שהפסח הוא של האורח, והוא ממנה את אחרים, ונמצאו הפסחים אוחזין את הטפילה ומניחין את העיקר, את הללו שמשכו את ידיהם ממנו, והוא שלא כדין לדעת ר' יהודה לעיל פ"ז ה"ז, וכלשונו במכילתא בא פ"ג, עמ' 11: ר' יהודה אומר בלבד שיהא שם אחד מחבורה הראשונה, שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר. אבל ברישא שלא היה שם אלא יחיד, הרי מתחילה הפריש את הפסח על מנת להמנות עליו עוד אחד, והאורח דינו כאילו נמנה עליו מתחילה, וכדברי ר' יוחנן בבבלי צ"ו א'. ומוטב שהמנוי יניח את העיקר ויעשה טפל, מאשר שהפסח יאחוז מתחילה את הטפל. וכן דייקו בירושלמי ספ"ט (ממשנתנו שם ששנתה: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה וכו'): "הא של ארבעה (עשר) [ארבעה] לא", כלומר, אם היו חמש חבורות של ארבעה ארבעה אנשים אין תקנה שיקרבו כל הפסחים, 2 עיין בבלי צ"ט א' ובר"ח שם. ובחנם תקנו שם את הגירסא. "לא כן אמ' ר' יוחנן דר' יודה היא", כלומר שהוא סובר שאין עושין את העיקר טפילה, אבל לר' יוסי (לעיל פ"ז ה"ז), אף בכגון דא כל הפסחים קרבים, וכל חבורה ממנה לה אחד מן השוק, עיי"ש הפירוש בפ"מ. וכן השיטה גם בבבלי צ"ט א', עיי"ש.