תוספתא כפשוטה על פסחים ט:טו

161-62. הפסח שנמצא בשלשה עשר ירעה עד שיסתאב. בארבעה עשר יקרב שלמים. תנא זה סובר כבן בתירא שפסח ששחטו בשחרית כשר, ואם הפסח נמצא בי"ג הרי היה ראוי מתחילת זמן הקרבת הפסח, ואם לא הקריבו דינו כאילו דחאו בידים ואינו קרב, אבל אם נמצא בי"ד כבר נכנס זמן הקרבת הפסח כשהיה אבוד, ולא היה ראוי כל היום, ואין כאן דיחוי, ולפיכך עצמו קרב. ובירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ז ע"א: המיר בו בשלשה עשר וכו', מתו בעלים בשלשה עשר וכו'. ובס' ניר שם. לאו דווקא י"ג, אלא הוא הדין קודם לשש שעות, אלא משום דלא בעי להיכנס בדעה הסוברת פסח ששחטו בשחרית כשר. וכן לעיל שם ה"ד, ל"ו ע"ד: נכנס בלילה. נכנס קודם לשש שעות. והשאלה הראשונה היא לבן בתירא. ומוכח מכאן שלבן בתירה פסח ששחטו בשחרית כשר, שלא כשיטת ר' יוחנן בזבחים י"ב א', עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 57–58, ד"ה השיב. ועיין באו"ש פ"ד מה' קרבן פסח ה"ו שפירש את התוספתא בשיטת ר' יוחנן בזבחים הנ"ל, ובוודאי שמכאן אין ראיה נגד ר' יוחנן, אבל משאר המקורות מוכח כמו שפירשנו.

262-63. ר' לעזר אומ' קודם חצות יהא רועה עד שיסתאב וכו'. בבלי צ"ו ב', והוכיחו שם שר' אלעזר סובר שזמן הראוי להקרבה קובע, ומכאן שנמצא קודם חצות, אם לא הקריבו, דינו כאילו דחאו בידים ורועה, אבל אם היה אבוד כשהגיע זמן שחיטת הפסח, הרי לא היה ראוי כל זמן הקרבת הפסח, ואין כאן דיחוי, והוא עצמו קרב. והת"ק שם סובר: הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה, לאחר שחיטה יקרב. והשחיטה היא שקובעת, והוא כשיטת התנאים לעיל, שו' 47 ואילך.

364. הפסח שלא קרב בראשון יקרב בשני וכו'. להלן יומא פ"ג הי"ט. ובבבלי יומא ס"ו א': דתניא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני, בשני יקרב לשנה הבאה. ותניא אידך לא יקרב (כלומר, בשנה הבאה, עיין בשיח יצחק שם). ופירש"י בשני: בפסח שני ימכר לטמא ושהיה בדרך רחוקה. ולשנה הבאה פירשוה בבבלי שם כר' הסובר "שנה תמימה מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמניין ימות החמה", ואם הקדישו בי"ג ניסן שבא אחרי שנה מעוברת, הרי לשנה הבאה עדיין יהא בן שנה וראוי להקריב פסח. ועיין בריטב"א שם. ומדברי תוספות ישנים שם (נדפסו על הגליון ס"ז ב') ד"ה אלא לאו ש"מ, נראה שפירשו שהכוונה לפסח שנטמאו בעליו לפני חצות, ועדיין הפסח עומד להקרב בפסח שני, עיין בבלי כאן ס"ד א', צ"ח א', וירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג. ונדחקו בבבלי לפרש שבפסח עצמו אנן קיימין, מפני שהוא עובר בנדרים ובנדבות בבל תאחר בכל יום אחרי שעברו עליו שלש רגלים (ר"ה ו' ב'), והרי אף במותר הפסח דינו כן, וכיצד התירו לו להמתין עד השנה הבאה, והרי כבר עברו עליו שלש רגלים אחרי סוכות. ולא עוד אלא שאם לא הביאו ברגל הראשון ב"ד מחייבין אותו להביא מיד אחרי הרגל הראשון, 14 עיין תמורה י"ח ב' ובשטמ"ק שם אות ו', אבל גם בכי"מ שם הגירסא כלפנינו. ועיין בפני יהושע ר"ה ד' א', ובהגהות מהר"ץ שם ו' א'. וכיצד מתירין לו להביא ברגל השני. 15 ועיין ר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות הט"ו ובריטב"א ר"ה ו' א'. ובעל כרחינו בפסח עצמו אנן קיימין ובנטמאו בעלים לפני הפסח, ועדיין הפסח עצמו עומד לקרבן פסח, ומצוותו להקריב בזמנו, ויקריבו בפסח שני, ואם לא הקריבו בפסח שני, יקריבו לפסח בשנה הבאה, אם עדיין לא תעבור שנתו ויהא ראוי לפסח. ברם לפי הגירסא שבתוספתא 16 כלומר, בשני וכו', בשלישי וכו'. וקשה לפרש שבשני פירושו פסח שני ובשלישי פירושו רגל שני (שהוא הזמן השלישי). ולא עוד שכאן שנו "בשני" גם לעניין חגיגה, ובה הרי אי אפשר לפרש בשני, בפסח שני. הכוונה לפסח שלא קרב בראשון מפני שהיה אבוד, ונמצא לאחר שנתכפרו הבעלים, ומצוותו לקרב בששה עשר, ואם משום איזה טעם לא קרב בחג הפסח, יקרב בשבועות, ואם משום איזה טעם לא קרב בשבועות יקרב בסוכות. ובין רגל לרגל אינו עובר. וכן מפורש בירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו רע"ג: פסח בזמנן מהו שיעבור ? דלא כן מה אנן אמרין 17 כלומר, פסח זימנא קביעא ליה וכו', כשאלת הבבלי בר"ה שם ה' א'. וכו', שאם אבד ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים גופו קרב שלמים, עד כדון צריכה פסחים בזמנן מהו שיעבור (כפירוש הבבלי הנ"ל). בעון קומי ר' זעורא בין רגל לרגל מהו שיעבור ? התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני (כלומר, הסיפא שלהלן), ומתירין לו לעבור. ועוד מן הדא ועשית בעשה. תשמור בלא תעשה. כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה. לא עד שיעברו עליו שלש רגלים? והירושלמי לא שאל מן הבבא שלפנינו, מפני שאפשר היה לדחות, ולפרש שבפסח עצמו אנן קיימין, ובשני פירושו פסח שני, כפירוש הבבלי, 18 ולא גרסו כאן: לא קרב בשני יקרב בשלישי. ולפיכך שאלו מחגיגה שאינו שייך כלל לפסח שני (עיין לעיל פ"ח סה"ז).

465. מעות שלא קרבו בראשון יקרבו בשיני וכו'. בבבלי יומא ס"ו א' הנ"ל: והתניא וכן המעות. וכיונו לבבא שלנו כאן וביומא פ"ג הנ"ל.

566. חגיגה שלא קרבה בראשון וכו'. וכ"ה להלן יומא פ"ג הנ"ל, אבל בבא זו חסרה כאן בכי"ע, ולהלן בכי"ל, ואף לא היתה לפני הבבלי יומא הנ"ל, שהרי כאן אי אפשר לפרש "בשני" בפסח שני, עיין מ"ש לעיל, שו' 64, ד"ה ברם בשם הירושלמי. ועיין בתוספות ר"ה ה' ב' ד"ה אלו, ברשב"א ובטורי אבן שם.

666-67. תקרב בשלישי. ביומא הנ"ל מוסיף: לא קרבה בשלישי תקרב להבא, כלומר, מיד אחר הרגל, עיין מש"ש.