תוספתא כפשוטה על פסחים ט:טז

167-68. המפריש פסחו ומת אם היה בנו מומנה עמו יביאנו אחריו לשם פסח, ואם לאו, יביאם שלמים לששה עשר. במשנתנו פ"ט מ"ז: המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו לשם פסח אלא לשם שלמים. והקשו עלה בירושלמי: לא כן סברנן מימר כל שנראה לקרב בפסח אין גופו קרב שלמים, 19 כלומר, הרי בעל כרחינו אנו אומרים שמת האב אחר חצות, וכבר נראה הפסח ליקרב לפני שמת, שאם מת האב לפני חצות הרי כבר חלה אנינות על הבן לפני זמן הקרבת הפסח, ובלאו הכי אינו יכול להביאו לשם פסח, עיין בבלי צ"ה א' וברש"י שם ד"ה אי נימא, ועיין ירושלמי פ"ח רה"ח, ל"ו ע"א, ובס' ניר שם. פתר לה בשהפריש מעות. והוא ע"פ הסיפא שלנו, ומשנתנו בשלא היה הבן ממונה עמו, ולפיכך לא יביאם לשם פסחו, אלא לשם שלמים, עיין ברש"י ובתוספ' רי"ד צ"ח א' ד"ה המפריש ובמאירי שם. אבל בבבלי צ"ח א' הביאו את הברייתא שלנו, והעמידוה כר' שמעון הסובר שאין בעלי חיים נדחים אלא מחמת מום והשחתה, ולפיכך קרב שלמים אפילו מת אביו אחר חצות, אם לא היה בנו ממונה עמו. ורבינא העמידה כר' אלעזר (לעיל, שו' 63) וכשהפרישו אחר חצות, ובחצות היה עדיין חולין ואינו ראוי להקרבה, ולא נדחה בידים.