תוספתא כפשוטה על ראש השנה א:טז

161. אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפי' בשבת. במשנתנו רפ"ב: אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו. והוסיפה התוספתא: אפי' בשבת. וכאן מפורש שאפילו העדים שלא ראו את החודש אלא שצריכים להעיד על הרואים, אף הם מחללים את השבת, עיין מ"ש להלן. ושאלו בבבלי כ"ב רע"ב על משנתנו הנ"ל ("משלחין אחר עמו"): וחד מי מהימן, והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו להעיד עליו. תני עדו . 30 כ"ה בכ"י ב' שם, עיין דק"ס, עמ' 49 הע' ד'. וכן ברשב"א, עמ' 107: אית ספרים דגרסי תני עדו. ועיין גם בריטב"א ובחי' הר"ן רפ"ב, ובהע' 9 לחי' הרשב"א שם. רב פפא אמר (עיין דק"ס שם) מאי אחר זוג אחר וכו'. ולפי סתם התלמוד אפילו עד אחד נאמן עליו להעידו שהוא מכירו, כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד (ועיין כתובות פ"ב ה"ד, כ"ו ע"ג), כפי שהעירו הרשב"א, הריטב"א ובחי' הר"ן ברפ"ב. ולפיהם "עדיו" כאן הם עדים דעלמא, כלומר, עדו, כירושלמי וכבבלי. ואשר לסדר ההלכות כאן, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 397.

261-62. מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושה והעיד בו. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א והר"ן רפ"ב. וכן בכי"ע אלא ששם: להעיד עליו, והיא היא. ועיין בתוספות כ"א ב' ד"ה סהדא. ובקטע שבסעדיאנה של שכטר, עמ' 35: קאלו פי אלתוספה מַעֲשֶׂה בְרִבִי נוּהְרַאַי שֶׁהָלַךְ אצל העד בשבת לאושה להעד עליו. ובס' מלחמות ה' לסלמון בן ירוחים הקראי, הוצ' דודזון, עמ' 74: מעשה בר' נהוראי בן טבאל שבא עם העד לקיים עדותו וכו', עיי"ש שמעתיק את לשון התוספתא כאן ולהלן בסמוך, ומסיים: זה נודע בקיום תוספת ארבעה ראשי שנים בכל שנה. ואעפ"י שאין לסמוך כלל על הנוסחאות והמליצות של הקראים, אבל מסתבר שלא בדא מלבו את הנוסח "בן טבאל", וכנראה שצ"ל: בן שנאי. וכן בירושלמי פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד: אמר נהוריי 31 כ"ה בגוף כי"ל. וכן בשרי"ר, עמ' 148: א' נוהריי. בר שָנְיָיה (כגי' שרי"ר בצילום שלפניי) מעשה שירדתי להעיד וכו', והכוונה לתנא שנזכר לעיל מעשרות פ"א סה"א, עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף עמ' 668. ולעצם העניין נראה לפי פשוטו שר' נהוראי העיד על אדם שראה את החודש שלא הכירו אותו. אבל בירושלמי הנ"ל: מכירי 32 כ"ה בשרי"ר לפי הצילום שלפניי. וכן גם בר"ח כ"ב ב': מכירי מכיריו, וכן משמע מן העניין, שהרי כבר מפורש ברישא שמכירין מחללין עליהם את השבת. ובשרי"ר דפוס, עמ' 148, שו' 12, וכן בהוצ' שלפנינו בירושלמי: מכירו מכיריו וכו'. ואפשר לפרש: מכירו, מכיריו וכו'. מכיריו מהו להלל עליהן את השבת, נישמעינה מן הדא. אמר נהוריי בר שנייה (עיין מ"ש לעיל) מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא, ולא היו צריכין לי אלא עילא ביקשתי להקביל פני חביריי. ומכאן שהירושלמי פירש שהעד הוא העד שנזכר כאן ברישא, עד המכיר את העד הרואה, ור' נהוראי בא להעיד על המכיר שהוא מכירו, ולא היתה כאן אלא עילה בלבד.