תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:טו

180. סדר תקיעות שלש של שלש שלש. בד: שלש של שלש, ועיין מ"ש לעיל, שו' 6, ד"ה בתעניות. ובבא זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ט. ובפרדס ה' ר"ה, ד' קושטא, מ"ב ע"ג, מהדורת הרח"י עהרענרייך זצוק"ל, עמ' ר"כ: כדתניא בתוספתא סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכו'. ועיין להלן.

281. שש תקיעות ושלש תרועות. וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: התרעות). והברייתא מבארת שהשלש של שלש שלש, הן תקיעה תרועה תקיעה, שלש פעמים. וכן בס' הפרדס הנ"ל: שש תקיעות [ושלש התרעות], והן בכולן ט'. ובד ובכי"ל: חסרה בבא זו, ובמקומה: שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות, והוא המשך משנתנו פ"ד מ"ט הנ"ל. ועיין תו"כ אמור פי"ג, ק"א ע"ד, ובבלי ל"ג ב', ל"ד א'. 58 ועיין ברוקח סי' ר"ב ובמעשה רוקח סי' קכ"ד, עמ' ל'.

381-82. שמע שש תקיעות ושלש תרועות מתשעה בני אדם כאחד יצא. וכ"ה בכי"ע, אלא שחסר שם "שמע שש תקיעות ושלש תרועות", והיא היא. וכן מעיד רש"י כאן ל"ד ב' ד"ה מתשע: והכי גרסינן לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו. וכן הובאו דברי רש"י הללו בתוספות שם ד"ה מתשעה, בס' מנוח על הר"מ פ"ג מה' שופר ה"ו, ל"ב ע"א, בשבה"ל השלם ה' ר"ה סי' רצ"ט, עמ' 280. אבל בד ובכי"ל חסרה כל בבא זו. וכן חסרה בס' הפרדס הנ"ל ובשבה"ל הקצר שנביא להלן. וכן בבבלי ל"ד רע"ב: תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, מט' בני אדם כאחד לא יצא. 59 כגירסת ר"ח וכל הספרים, עיין בתוספות, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד. ורש"י הגיה ע"פ התוספתא: יצא. וכבר פירשו כל הראשונים שהנכון הוא "לא יצא", שהרי צריך לשמוע את התקיעות ואת התרועות על הסדר, כלומר כל תרועה אחרי תקיעה ראשונה, ולפני תקיעה שניה, ואם שמען מט' בני אדם בבת אחת הרי שמען בעירבוביא, אפילו אם נאמר ששני קולות משתמעין אף כשהם שונים. עיין בראשונים במקומם, במאירי, עמ' 118 (מה שתמה על הרשב"א), ובספרו משיב נפש, עמ' 351 ואילך, ולגירסא שלנו בתוספתא צריך לפרש שהוא מאזין מתחילה לתקיעה, ומשני הקולות השונים אינו שומע אלא מה שצריך לו, ואח"כ למריע, ואח"כ לתוקע וכו', ואע"פ שכולם תוקעים כאחד יצא. ועיין היטב בפיסקי רי"ד (בס' אהלי יצחק) ל"ד ב'. ועיין מ"ש להלן. ועיין בספר יום תרועה ל"ד ב'.

482-83. שמע שש תקיעות ושלש תרועות אפי' בסירוגין, אפי' כל היום כולו יצא. וכע"ז בכל הנוסחאות ובס' הפרדס הנ"ל. ופירושו ששהיות אינן פוסלות, ואפילו שהה בנתים, ותקע אחת בבקר והאחרונה לפני השקיעה יצא בדיעבד. ודווקא הפסק קולות שלא כסדרן פוסל, כגון תקיעה תרועה תרועה וכו', שהתרועה האחרונה מפסקת ופוסלת את הקולות שלפניה, עיין להלן בתוספתא ומש"ש. ועיין בירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב, מגילה פ"ב ה"ב, ע"ג ע"א, בבלי ל"ד ב', סוכה נ"ד א', ערכין י' א'. ובד מוסיף כאן: שמע תקיעה מזה ותקיעה מזה ותרוע' מזה, תקיעה מזה ותרועה מזה אפילו בסירוגין, אפילו כל היום כולו יצא. וכן מוסיף בכי"ל: תקיעה מזה ותרועה מזה יצא , אפי' מסורגין, אפי' כל היום כולו יצא. ובכי"ע מוסיף: שמע שש, תקיעה מזה ותרועה מזה אפילו בסירוגין ואפילו כל היום בולו יצא. ובכי"ו נמצאת בבא זו להלן, שו' 86. והנה לפי גירסת ד וכי"ל לעיל (שו' 81–82) שאין בהן "מתשעה בני אדם כאחד יצא" נפרש כאן שדווקא אם שמע את הקולות כסדרן מבני אדם שונים בזה אחר זה יצא, אבל בבת אחת לא יצא. ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג: מט' בני אדם כאחד לא יצא. הכי גרסינן בתוספתא תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כלו. ורבינו מסתייע מכאן שדווקא אם שמע בזה אחר זה יצא, אבל לא בבת אחת. וברש"י ל"ד ב' הנ"ל: ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו רישא, ואי גרסינן לה, הכי הוא דגרסי' מט' בני אדם כאחד 60 כלומר, ולא גרסינן לא "יצא", ולא "לא יצא". ובהעתקה שבשבה"ל השלם סי' רצ"ט, עמ' 280, משובש. תקיעה מזה ותרועה מזה יצא וכו'. וכוונת רש"י היא לא לתוספתא שהביא שם, אלא לברייתא שבבבלי שם. וכנראה שלפני רש"י חסרה בבא זו בתוספתא. ולפי גירסת כי"ו וכי"ע הפירוש הוא שאפילו שמע בסירוגין מכמה בני אדם יצא, ואין השהיות מפסיקין, ואנו מתחשבים עם השומע ולא עם התוקע, ואינו עניין לרישא.

583-84. שמע תקיעות וברכות בין שהקדים תקיעות לברכות ובין שהקדים ברכות לתקיעות יצא. בכי"ע חסרה בבא זו, אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל, והובאה בשם התוספתא ברי"ץ גיאת ה' ר"ה, עמ' ל"א, בעיטור ה' שופר, הוצ' רמא"י, ק"ב סע"ג, במנהיג ה' ר"ה סי' י"ז, כ"ד ע"א, ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט. ובבבלי ל"ד ב': תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות. ומדברי רש"י משמע שפירש שאם אינו יכול לברך מלכיות זכרונות ושופרות אינו תוקע, וכן להפך אם אינו תוקע אינו מתפלל שלש ברכות הללו (אלא אומר קדושת היום באמצע). וכבר השיגו עליו בתוספות ל"ג ב' ד"ה שיעור ממשנתנו ספ"ד ומן הברייתא שבבבלי ל"ד ב'. ועיין גם לעיל ברכות פ"ג הי"ט ובמקבילות. וכן תפסו על רש"י כמעט כל הראשונים שבסוגיין, ומהם שהסתייעו מן התוספתא כאן 61 מעניין שהפוסקים גרידא (עיין לעיל בפנים) הביאו את התוספתא אבל לא מפרשי הש"ס במקומו. ולפיכך פירשו בבבלי שהתקיעות עצמן מעכבות זו את זו, כלומר אם אינו יודע להריע, אינו צריך אפילו לתקוע, וכן אם אינו יודע כל שלשת הברכות אינו יוצא בשתים מהן, ואפילו סדרן מעכב, עיין בריצ"ג ובראשונים שהבאנו לעיל. אבל הברכות אינן מעכבות את התקיעות, והתקיעות אין מעכבות את הברכות. ולהלן מנחות פ"ו הי"ב מוכח כפירש"י. ועיין בחסדי דוד שם ומ"ש בצפנת פענח פ"ג מה' שופר הי"ב, ובמרכבת המשנה שם. ועיין בס' יום תרועה ל"ד ב' מ"ש על פירש"י.

684-85. תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת. וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע: תקע והריע וחזר ותקע וכו', וברור שנשמטה שם המלה "והריע" (כמו שמוכח מן הלשון "וחזר"), וצ"ל כלפנינו, שהרי לפי גירסת כי"ע תקע כדינו. וכן (כלפנינו) היתה הגירסא לפני הרוקח סי' ר"ב, מעשה רוקח סי' קכ"ד, עמ' ל'. ומדבריהם שם (בשם ר' יהודה אבי הרוקח) משמע שפירשו אין בידו אלא אחת, כלומר אלא תרועה אחת, ואין השניה עולה לו, 62 ברוקח שם: "וקבלתי מאבא מורי ר' יהודה זצ"ל וכו' אם תקע שני שברים יצא שאין בספרים מניין שברים, ואם תקע ד' שברים יצא, דתניא בתוספתא תקע והריע וחזר והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת, וכן כשמריע אם עשה טוט כמה פעמים יצא, מדאמרינן גבי תקיעה תקע בשנייה כשיעור שני תקיעות יצא". וכוונתו להוכיח מן התוספתא שדווקא אם הפסיק בין התרועות ("הריע וחזר והריע") הפסיד את הראשונות, אבל אם הריע הרבה בבת אחת יצא, עיין בריטב"א ל"ג ב' ד"ה שיעור תקיעה, ועיין בתוספות ברמב"ן, ברשב"א שם ולעיל כ"ז א'. ולפי הנחה זו אף הרוקח פירש אין בידו "אלא אחת", כלומר התקיעה האחרונה, אלא שדייק מלשון התוספתא שדווקא אם הפסיק בין התרועות הפסיד את הראשונות, אבל אם לא הפסיק לא הפסיד כלום. ובמעשה רוקח שצויין בפנים: וכן קבלתי מאבא מורי הריב"ק התוקע ד' שברים, או ב' תרועות זו אחר זו, יצא, מדאמרינן בתוספתא ותקע והריע וחזר והריע ותקע וכו'. ומפשוטו של לשונו משמע שפירש את התוספתא שאין לו אלא תרועה אחת (עיין בחי' הרשב"א, עמ' 204 שכתב: דאין בידו אלא אחת משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים לא עלה לו לשתים אלא לאחת, כההיא דמשך בשנייה כשתים, ומטעם זה הכריע שהנכון כגי' ד בתוספתא, עיין להלן). והתוספתא מלמדת שהקולות צריכים להיות על הסדר, ולא עלו לו שתי תרועות אלא אחת. ואשר ל"משך בשנייה כשתים" הנ"ל כתב הר"ח כ"ז א': וי"א היה צריך תר"ת ותקע תקיעה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה אחת. והדברים נתבארו בעיטור ה' שופר הוצ' רמא"י, ק"א ע"ב: ויש מפרשים תקע תקיעה ותרועה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה א', וזהו תרועה, וכן מצינו שהתרועה נקראת תקיעה וכו'. וכ"ה בשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, עיי"ש. והכוונה שאם משך בשנייה (כלומר בקול שני בתרועה) ותקע תקיעה שנייה מתוך תרועה, בנשימה אחת, אין לו אלא תרועה. ועיין מ"ש להלן, שו' 85, ד"ה ובשבה"ל. וברי"ץ גיאת ה' ר"ה עמ' ל"ט: "ויש שסוברה בתוקע תרועה ראשונה של תר"ת וחוזר לתקוע תרועה של אחריה, ומשך בה כשיעור תקיעה ותרועה אין בידו אלא אחת". עיי"ש. ואף הרמב"ן בלקוטות כ"ז א' ול"ג ב', במלחמות סוף מכילתין (הוצ' ראם י"א ע"א), ובדרשה שלו לר"ה, עמ' 23, והרא"ה (לפי ארחות חיים ה' ר"ה סוף סי' י"א, צ"ח ע"ב) הביאו בשם התוספתא כגירסת כי"ו וכי"ל, אלא שפירשו שאין בידו אלא אחת, היינו התקיעה האחרונה, אבל התקיעה הראשונה והתרועה בטלו מפני שהפסיק בתרועה שנייה שלא במקומה, וכדברי רב עוירא בבבלי ל"ד א'. וסובר הרמב"ן שאף החכמים שחולקים על ר' יהודה וחושבים כל קול וקול למצוה מיוחדת, אף הם מודים שאם הפסיק בקול שלא כסידרו פוסל את הקודמים, ולא הכשירו אלא בשהייה גרידא, או בשאר הפסקות (דלא מינה לא מחריב בה, זבחים ג' א'), אבל לא בקול של שופר שכיון לצאת בו. והובאה התוספתא בגירסא זו (מן הרמב"ן) ברשב"א ל"ג ב', עמ' 203, בריטב"א כ"ז א' ד"ה שיעור וד"ה תקע, במאירי, עמ' 118, ובמגן אבות שלו סוף עניין ג', עמ' כ"ו (ונשתבש שם כגי' כי"ע בתוספתא, וצ"ל כלפנינו, כפי שיוצא ברור מהמשך דבריו), בטור סוף סי' תק"ץ, ר"ן סי' תקנ"ז וחידושיו ל"ד א' ד"ה ודילמא. ועיין בירושלמי פ"ג סה"ג, נ"ח ע"ד, ופ"ד ה"י, נ"ט רע"ד, ומ"ש עליו ברמב"ן הנ"ל, ועיין באהצו"י, עמ' 35. ועיין מ"ש להלן. ובד כאן: תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, וכן כתב ברשב"א ל"ג ב' הנ"ל: ונראה לי יותר גרסת הספרים דגרסי' בההיא תוספתא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת. ונראה לי פירושו שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת (=לתקיעה תרועה תקיעה) ראשון חזר והריע, וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני וכו', ומשום הכי קאמר אין בידו אלא אחת דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן וכו'. ולפי פירוש הרשב"א הוא דין משנתנו פ"ד מ"ט: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, וכפירוש המקובל בה. ועיין מ"ש לעיל, הערה 62. והובאו דברי הרשב"א בר"ן ובחי' הר"ן הנ"ל. ואשר לירושלמי למשנתנו הנ"ל, עיין מה שפירש בו הרמב"ן הנ"ל בלקוטות, והובא ברשב"א כ"ז א' ועוד. ועיין בדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' מ"ט. ולפי שיטת הרשב"א אין קול שופר שלא במקומו פוסל את הקודמים, לדברי החכמים. ועיין שיטת ר"ת בראבי"ה ח"ב סי' תקס"ו, עמ' 289 ועוד (עיי"ש הערה 4). ועיין בשו"ע או"ח סי' תק"צ ס"ק ה' ואילך ובבאור הגר"א שם. ועיין מה שהאריך הרמא"י בפתח הדביר על העיטור ה' שופר, ק"ב ע"א, הערה כ"ז.

785. תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: תקע והריע ותקע בין שהוא אחת יצא. וברור שצ"ל שם: בינשימא (=בנשימה) אחת יצא. וגירסתינו ("לא יצא") מקויימת ע"י כל הראשונים שהביאו את התוספתא, עיין להלן. והברייתא סמוכה למשנתנו ספ"ד הנ"ל: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. והלכה זו היא בתקיעה דווקא, שהוא קול אחד, אבל בתקיעה תרועה ותקיעה, שתקע באחת מתוך השניה אין לכל אחת מהן התחלה וסוף ולא יצא אף באחת מהן, לשיטת התוספתא. ועיין בירושלמי שציינו לעיל ד"ה ובד כאן. ובירושלמי פ"ד ה"י, נ"ט ע"ג: אמרן בנפיחה אחת. אשכחת תני אמרן בנפיחה אחת יצא. והא תנינן סדר תקיעות שלש של שלש שלש. 63 כ"ה בגוף כי"ל ובשרי"ר, ונמחקה בכי"ל המלה "שלש" ע"י המגיה, ועיין מ"ש לעיל, שו' 6, ד"ה בתעניות, ובהע' 10 שם. שלא יפחות. ומתוך קושיית הירושלמי מוכח שמתחילה הבינו את משנתנו שצריך להפסיק בין כל קול וקול (בין תקיעה לתרועה וכו'), ותירצו שהכוונה במשנתנו שלא יפחות משלש שלש, אבל אין מדברים בהפסק כלל, ואפילו לא הפסיק בין הקולות יצא. וכתב הרמב"ן בלקוטות כ"ז א' ול"ג ב': והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה, לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא, אעפ"י שתקע וקצר בראשונה, שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו, ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן (עיין בבבלי כ"ז א', כ"ח א'), אבל תקע והריע בבת אחת יצא, ועולות לו לתקיעה ותרועה, לפי ששינוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה, ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה, ולמדתיה מן הירושלמי (הירושלמי שהעתקנו לעיל) וכו', אבל אם תקען בנשימה אחת יצא, שהרי לא פיחת, וקול תקיעה משונה מקול תרועה, וניכר הוא שהן שלש, והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא, לא תסמוך עלה ומשבשתא היא, ותני יצא, שהיא אותה הברייתא שהביא בירושלמי (הנ"ל), דקתני יצא. ומכאן שאף לפני הרמב"ן היתה הגירסא בתוספתא "לא יצא", אלא שהגיה. וכן גרסו בתוספתא בעיטור ה' שופר, הוצ' רמא"י, ק"א ע"ב, במאירי, עמ' 115, ובמגן אבות שלו עניין ב', עמ' כ"ג, בריטב"א ל"ג א' סד"ה תקע, בשבה"ל השלם ה' ר"ה סוף סי' רצ"ח, ק"מ ע"ב, ובקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג. וכתב במגן אבות הנ"ל, עמ' כ"ד, על דברי הרמב"ן הנ"ל: שאף הירושלמי לא התירן בנשימה אחת אלא בדיעבד וכו' יצא, ויצא פירושו דיעבד הוא, לכתחלה וודאי לא, שאמר אשכחת תנא תני, כלומר אע"פ שרוב תנאים סוברים לא יצא, מצאו תנא שאומר שיצא וכו', עיי"ש שהביא דוגמאות שבמקום שאומר הירושלמי אשכח תנא תני אין הלכה כן, והוא ממשיך שם: ואף לזה שבירושלמי הקשו, והא שלש שלש תנן, כלומר ואין מנין אלא בהפסק, ותירץ ההיא שלא יפחות, כלומר, ולא למעוטי נשימה אחת, והדבר פשוט שזה שנויא דחוקא הוא, שלא הוצרך תנא ללמד שלא יפחות. ואלו הדברים ברורים שכל שעשה הסימן בנשימה אחת פסול. ובריטב"א ל"ג א' סד"ה תקע: בירושלמי וכו' יצא, שלא הנשים ביניהן, אבל הפסק קול נתן ביניהן, ובתוספתא אמר לא יצא, ופי' בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול, ולא פליגי. ובשבה"ל הקצר כלל י' סי' צ"ט, מ"ג ע"ג: תוספתא תקע והריע בנשימה אחת לא יצא, ויש לפרש לא יצא ידי שניהן, אבל יצא ידי אחת מהן, כדאמרינן אין בידו אלא אחת, ומה שסתם מתניתין דידן פירוש (צ"ל: פירשה) התוספתא, דהא ראשונה ושניה דאמרינן, או ב' תקיעות דסמיכי אהדדי, או תרועה ותקיעה, ומצינו שהתרועה נקראת תקיעה וכו'. ופירוש זה הוא לפי היש מפרשים במשנתנו שהביא העיטור ובשבה"ל לעיל שם (עיין לעיל הערה 62), והם מפרשים אף את התוספתא שאם תקע כמה תקיעות בנשימה אחת, או תקיעה ותרועה בנשימה אחת, לא יצא ידי שתיהן אלא ידי אחת מהן. ופירוש זה קשה מאד, וכיצד אפשר לפרשו גבי תרועה, שאם תקע והריע בנשימה אחת לא יצא ידי שתיהן, א"כ אף ידי אחת מהן לא יצא, ואיזה מהן תוציא. וההלכה שאם תקע כמה תקיעות בנשימה אחת לא יצא אלא ידי אחת מהן עדיין מתפרשת כדין משנתנו ספ"ד, אבל כיצד נפרנס "והריע", או הריע כמה תרועות בנשימה אחת, שלא יצא אלא ידי אחת מהן, והרי אפילו אם הריע בשתי נשימות אינו יכול לצאת בשתי תרועות בבת אחת, עיין מ"ש לעיל, שו' 84–85, ד"ה תקע והריע. ובשבה"ל השלם, ק"מ ע"ב הנ"ל: תוספתא תקע והריע בנשימה אחת לא יצא, לא משום תקיעה ולא משום תרועה. ואין שם זכר לפירוש התמוה הנ"ל. וכ"ה בתניא ה' ר"ה סי' ע"ז. ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תקמ"ב, עמ' 239 ואילך, והוא פוסק שצריך לתקוע כולן בלי הפסק, ואפילו בקולות של שברים, שהרי לר' יהודה (סוכה נ"ג ב', ערכין י' א') בוודאי צריך שלא יפסיק ביניהן, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא בתקיעה תרועה ותקיעה, אבל בתרועה גופה, אי נמי בג' שברים שהם במקום תרועה, דאפשר נמי לקצרם ולעשותם בנשימה אחת מודו ליה, ועיי"ש מה שהביא בשם הירושלמי. וכ"ה שיטת הרמב"ן בלקוטות הנ"ל, ועיין בדרשה שלו לר"ה, עמ' 24, ובחי' הריטב"א ל"ד א' ד"ה ונשאל ובחידושיו לסוכה נ"ג סע"ב, ובתוספות ערכין י' א' ד"ה אין, וברא"ש כאן פ"ד סי' י', 64 עיי"ש בהגהות הב"ח ובקרבן נתנאל, וכן מוכח בתוספות הרא"ש לערכין י' א', לפי שטמ"ק שם אות ח'. ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' ר"ט. ועיין במגן אבות למאירי הנ"ל עניין ב', עמ' כ"ב ואילך שדחה שיטה זו. ועיין שו"ע או"ח סי' תק"צ ס"ק ד', ה', ובבאור הגר"א שם.

885-86. שמע תקיעה מזה ותרועה מזה תקיעה וכו'. עיין מ"ש לעיל, שו' 82–83, ד"ה ובד מוסיף כאן. ונראה שצ"ל כאן כמו בכי"ל לעיל ובבבלי: ותרועה מזה [יצא]. אפי' וכו', כלומר אפילו שמע בנשימה אחת, ואין דינו כתוקע בנשימה אחת, 65 ואפילו התחיל להאזין לתרועה, לפני שהפסיק הראשון מן התקיעה יצא, משום שהשומע משני בני אדם דינו כהפסק בין הקולות. ושיעור הדברים כאן: בין ששמע בנשימה אחת מזה ומזה, ובין ששמע בהפסקות מרובות יצא. והסיגנון בתוספתא הוא באשגרה מלעיל, שו' 82. ואפילו בסירוגין וכו'.