תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:יז

188-89. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת בית שמיי אומ' מתפלל עשר וכו'. כבר פירשתי לעיל ח"א, עמ' 41, שהמחלוקת של ב"ש וב"ה היא בשחרית, ובזמנן תקעו בשחרית ולא במוסף, אלא שאח"כ התחילו לתקוע במוסף מפני מעשה שהיה (עיין מה שכתבנו שם), ושנו את המחלוקת אף לעניין מוסף, כמפורש בירושלמי שבועות פ"א ה"ה, ל"ג ע"א. ולמדנו מכאן שמניין הברכות בר"ה היה מקובל בידם, שאם לא כן אף לב"ש למה לא כללו מלכיות בשל שבת וזכרונות בקדושת היום של ר"ה, ויתפללו תשע כב"ה, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא כללו אלא מלכיות גרידא (בין לר' יוחנן בן נורי בין לר"ע, בין לב"ש ובין לב"ה), וממילא הוסיפו ב"ש ברכה אחת בכל התפילות בר"ה שחל להיות בשבת. ובירושלמי הנ"ל, וכן בבבלי עירובין מ' א', הוכיחו מכאן שאינו מזכיר של ר"ח בר"ה שאם לא כן היה זקוק לאחת עשרה ברכות לב"ש (בזמן שתקעו במוסף), ותירצו שב"ש מודים שאין מוסיפין ברכה מיוחדת לר"ח אפילו במוסף, הואיל ואין מוסיפין ברכה בשאר התפילות, עיי"ש, אלא שבבבלי הביאו ברייתא מפורשת שלב"ש מתפלל שמונה בר"ח שחל להיות בשבת, ומכאן שבר"ה אינו מזכיר של ר"ח. ועיין מ"ש להלן, שו' 94–95, ובראשונים שציינתי בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 174.

290. יום טוב שחל להיות בשבת וכו'. בעיטור ה' יו"ט ריש מחלוקת ט"ו, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"ג: בתוספתא יו"ט שחל וכו', והעתיק את לשון הברייתא בבבלי ביצה י"ז א'.

391. ואו' של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ומתחיל בשל שבת וכו'. עיין באור כל הברייתא לעיל ח"א, עמ' 41 ואילך.

494. ירד חוני הקטן ואמ' שבע וכו'. כלומר, ביו"ט שחל להיות בשבת, ואמר כל הברכות כסדרן ובמלואן אלא שהתחיל בשל שבת, ואמר קדושת היום באמצע וסיים בשל שבת, כשיטת בית הלל, עיין מ"ש בה"א הנ"ל. ולא נתברר לי מי הוא חוני (או חני, כגי' כי"ל) הקטן.

594-95. ואמרו לו כל העם נחת רוח הוא לך. בכי"ל: נחת רוח תהא לך, כלומר קלסוהו. וכע"ז בירושלמי שבועות פ"א סה"ה, ל"ג ע"ב: חד בר אביי 68 המפרשים התקשו בפירושו, ויש מן החכמים האחרונים שהגיהו (עיין בתוספות הערוך השלם של קרויס, עמ' תי"ח, ערך אבייה, והעמדתי את המחבר על האמת בהערה שבעל פה) ע"פ הראשונים: חד בר אינש ! ברם כגירסא שלפנינו הוא אף בשערי ר' שמואל בן חפני (לפי ראבי"ה ח"א, עמ' 410), ראבי"ה ח"ב, עמ' 228, ועוד. וכ"ה גם (לעניין אחר) בירושלמי פסחים פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג, ובתענית ספ"ג ס"ז ע"א: חד בר אביי (בפסחים: בר אבייה) עבד קומי תיבותא וכו'. ונ"ל שאין בר אביי אלא בן פטריקיאוס (וכבד העידו על השם "אביי" שהוא פטריקיאוס, כשם שהוא בסורית, עיין במלון הנ"ל, עמ' תי"ח, ערך אביי), ואין הבדל בין אביי ובין בר אביי (דוגמת "בן הרוצחן" שבמשנת סוטה פ"ט מ"ט, ובירושלמי שם, כ"ד ע"א, כגי' כי"ר "בדא קטולה", והרבה כאלה גם בלשון חז"ל). ובאבות דר"ן רפ"ג: ובן אבות (ובארמית במנחות נ"ג א': בר אבהן). וכן במדרש במ"ר פ"א, ג': יתומה בת אבות וכו', זו בת אבות וכו', אילו בני אבות. ובשמו"ר פל"ג, ה': זו (כלומר, כזבי בת צור ראש אמות בית אב) גדולה בת אבות, ואשתך (כלומר, צפורה בת יתרו) בת כומר. ואף בכתובת בית שערים (קובץ הכתובות של Frey ח"ב, עמ' 203) Βαραβαι, ואין ספק בעיני שהוא בר אביי שלפנינו, ופירושו בן אבות, בן-פטריקיאוס (ואינו עניין לברבי, Βηρεβι, שפירשו בן גדולים, עיין ח"א, עמ' 73, ובהע' 2 שם). עבר קמי תיבותא (כלומר, בר"ה) ולא אדכר דריש ירחא וקלסוניה.

695. מפני שהיתה שעה ראויה ליקצר. וכן אמרו במכילתא בשלח פ"ג, עמ' 97, שם ויסע פ"א, עמ' 155 (ובמקבילות): יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך. ומתוך תשובות הגאונים 69 עיין בס' האשכול הוצ' הר"ח אלבק ה"א, עמ' 104 ואילך. אנו יודעים שבכל שעת הדחק, כגון שהתפללו מנחה בשעה מאוחרת היו מקצרין בכל הברכות. 70 אפילו בשלש ראשונות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 33. ועיין בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 657.

796. היה לו לקצר בכולם. כלומר, למה השמיט ברכה שמינית לגמרי, והרי עדיף לקצר בכל הברכות ולחתום בנוסח כל ברכה וברכה, מאשר להשמיט ברכה, כשיטת רב שנהגו כן בא"י, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 33.