תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:ד

110. שופר שארוך וקצרו כשר וכו'. כל הברייתא בבבלי כ"ז ב'.

210-11. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר. בבבלי הנ"ל: גררו והעמידו על גלדו כשר. ולהלן שם: ת"ר גררו בין מבפנים בין מבחוץ כשר. גררו והעמידו על גלדו 15 בר"מ פ"א מה' שופר ה"ז: אפילו העמידו על גלדו כשר. וכן פירשו שאר המפרשים, ועיין גם במאירי, עמ' 76, ד"ה גרדו. ולכאורה פירוש זה מוכרח מתוכו, שאם לא העמידו על גלדו, כיצד יתקע בו. ברם למעשה אפשר לפעמים לתקוע בשופר אפילו לא העמידו על גלדו, והיינו אם גרדו מבחוץ (וכגירסא שלפנינו בבבלי שם, אבל עיין דק"ס, עמ' 71, הע' ר') וגרר את כל הגלד של הנקבות (והוא נרתיק הקרן החלולה שהעצם נכנס לתוכו), אלא שקדח בתוך העצם ועשה בו חלל, פסול, משום שאין הזכרות שופר (כשיטת רבינו אלחנן בתוספותיו, לפי דרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 15, ועיין גם בחידושיו כ"ו סע"א, ברשב"א שם, עמ' 132, ובר"ן על הרי"ף), ובנקבות לא השאיר שיעור שופר, ואינו כשר אלא אם השאיר מתחילה גלד דק על גבי העצם. ובס' אמרכל (לפי אליהו רבה סי' תקפ"ו אות כ"ד) כתב שאפילו החזיר את הזכרות החלולה לתוך הנקבות אחרי שהוציאו פסול. ועיין גם בארחות חיים ח"א ה' ר"ה סי' ה', צ"ז ע"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך. כשר. ובירושלמי פ"ג סה"ו, נ"ט ע"א: גרדו מבפנים פסול. מבחוץ כשר. אבל ברא"ש פ"ג סי' ד' מעתיק בשם הירושלמי: גרדו בין מבחוץ בין מבפנים כשר. 16 לפי מה שכתבנו לעיל (הע' 15) נוכל לקיים את הגירסא שלפנינו בירושלמי, והכוונה אם גררו מבפנים היינו בין העצם לנרתיק פסול, משום החלל שביניהם, עיין בארחות חיים הנ"ל (לעיל סוף הע' 15). והירושלמי מביא ראייה מן הרישא מ"גררו בחוץ" שהוא כשר, אעפ"י שהשכבה הדקה שהיתה מתחילה פנים, היא עכשיו חוץ, שהרי מ"מ לא ביטל את הללו, מה שאין כן אם הפכו, עיי"ש. ועיין בר"ן בסוגיין שגרס בירושלמי: גרדו והעמידו על גלדו, לא אמרו אלא גרדו, אבל הפכו לא וכו'. ועיין היטב בס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ז, כ"ט רע"ב, וכנראה שניסח ע"פ הירושלמי. ובמחברת הערוך לר"ש פרחון ערך גלד: ובתוספתא אמרי' לעניין שופר גרד' והעמידו על גלדו וכו', וכוונתו לברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. וכנראה שנגרר אחרי ס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך גלד שכתב: ובמתניתין גרדו והעמידו על גלדו.

311. צפהו מבפנים פסול מבחוץ כשר. בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ח ע"ד: ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ כשר. ציפהו מקום הנחת פיו (עיין להלן), או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי פסול. ובבבלי הנ"ל: ציפהו זהב מבפנים פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לאו כשר. ופירש"י שאם ציפה מבפנים (כלומר בתוך חלל השופר) פסול שהתקיעה בזהב.

411-12. צפהו מקום הנחת פיו, או שהוסיף עליו כל שהוא אפי' במינו פסול. המלה "פיו" חסרה בכי"ו, אבל ישנה בשאר הנוסחאות, וכ"ה בירושלמי שהעתקנו לעיל, ועיין בשנו"ס. ובבבלי הנ"ל (וכן שם כ"ז רע"א): ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה כשר. וכתב הרמב"ן בדרשה לר"ה, עמ' 20 (והביאו במגיד משנה פ"א מה' שופר ה"ו): ויש אומ' אפילו מגבו (כלומר, במקום הנחת פה), מפני שהוא מכניס קצתו בפיו ושפמו של תוקע מכסה אותו, וטעמא דפסול משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר, וש"מ שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול. ולפ"ז אם צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו לא נשתנה קולו כלל פסול משום חציצה, מה שאין כן מבחוץ, שלא במקום הנחת פיו. ועיין בס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ו, כ"ט ע"א. ועיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה צפהו זהב, ברא"ש פ"ג סי' ג' ובשאר מפרשים שהביא בס' משיב נפש למאירי, עמ' 325, ובב"י טאו"ח סי' תקפ"ו, בדרישה ובפרישה שם ובלחם משנה על הר"מ הנ"ל. והפירוש הפשוט הוא כפי' שהביא הרמב"ן הנ"ל, וכן משמע מן הירושלמי שהעתקנו לעיל. ועיין בבלי כ"ז רע"א. ואשר לסיפא של הבבא שלנו, היא חסרה בברייתא של הבבלי, אלא שאח"כ הביאו: ת"ר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, ניקב וסתמו וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 70, הערה ק', ועמ' 71 הערה ב', ועיין מ"ש להלן בסמוך.

512-13. ניקב וסתמו אפי' במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. וכן מעתיקים בשם התוספתא בראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, סוף עמ' 211, ובחי' הרשב"א כ"ז ב', עמ' 148. וכן היה בתוספתא לפני המלקט מספרי דבי רש"י (עיין בהוצ' ר"א אורבך בספר רש"י בעריכת הרי"ל פישמן, ירושלים תש"א, עמ' פ"ו), לפני בעלי התוספות כ"ז ב' ד"ה ניקב וברא"ש פ"ג סי' ה'. ובברייתא שבבבלי הנ"ל: ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר וכו'. ובברייתא השנייה שם: ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. והואיל ובתוספתא לא נזכרו דברי ר' נתן, הרי משמע שיש לפנינו כאן הברייתא הראשונה שבבבלי ששנתה כמשנתנו פ"ג מ"ו, אלא שהוסיפה התוספתא את הפירוש למשנתנו "אפילו במינו". וכן כנראה היא דעת רוב הראשונים שהביאו את הירושלמי שהוא בוודאי מקביל לברייתא השנייה שבבבלי, ולא הזכירו כלל את התוספתא. ועיין מאירי, עמ' 78, ד"ה סתימה שבאר מהי סתימה במינו, עיי"ש. ומתחילה עלינו לברר את הנוסחא שבמשנה ושבברייתא כאן. הלשון "אם מעכב את התקיעה" היא בכל נוסחאות המשנה, 17 היוצא מן הכלל היחידי הוא נוסח המשנה שבירושלמי: אם עיכב את התקיעה, והוא תיקון ע"פ הסוגייא שם, ואין לו על מה לסמוך כלל, עיין מ"ש להלן. וכן בפסיקתא רבתי רפל"ט (עיין שבה"ל השלם סי' רצ"ג, קל"ט רע"א): אם מעכב הוא התקיעה פסול. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא ובנוסח הברייתא שבבבלי. וכ"ה הנוסח הנכון גם בברייתא שבירושלמי עיין להלן. ולפי פשוטו הוא מתייחס לנקב, כלומר אם הנקב מעכב את התקיעה. ויש לפרשו בשני פנים: א. אם הנקב היה כל כך רחב שעיכב את התקיעה לפני שסתמו, אף שעכשיו אינו מעכב את התקיעה; ב. שהוא מעכב את התקיעה אף עכשיו, כלומר שלא נסתם יפה, 18 דוגמת "מעכבת את התפירה" שבמשנת כלים פי"ג מ"ה, שפירושה שאינה תופרת יפה, מפני החלודה שבה, עיין בבלי שבת נ"ב ב'. ואף שאמרו בירושלמי שם שכל הקולות כשרים בשופר, ואם לא סתמו כלל כשר, שאני סתמו, מפני שאף הסתימה מסייעת, ומכיוון שסופה לינטל (מפני שאינה סותמת יפה) הוי ליה כתוקע בשני שופרות, עיי"ש ברמב"ן. כפירוש הרמב"ן בחידושיו בסוגיין, במלחמות, ובדרשה שלו לר"ה, עמ' 20. אבל קשה לפרש שהכוונה שנסתם יפה אלא שע"י הסתימה נשתנה קולו, שאם כן היה צריך לומר: אם נשתנה קולו מכמות שהיה, כסיגנון הבבלי כ"ז ב', ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ח ע"ד הנ"ל, ובתוספתא ערכין פ"ב ה"ג ובמקבילות. ובירושלמי פ"ג ה"ו, נ"ט ע"א: שופר שנסדק ודיבקו פסול (פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל), למי נצרכה לר' נתן. דיבק שיברי שופרות פסול (פיסקא ממשנתנו הנ"ל). עוד היא דר' נתן. ניקב וסתמו (פיסקא ממשנתנו הנ"ל). ר' חייה בשם ר' יוחנן דר' נתן היא. דתני ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו, אם מעכב 19 כן מעתיק בעל המאור. וכן מעיד הרמב"ן בחידושיו בשם "מקצת נוסחאות", וכן בחי' הרשב"א, עמ' 149 (אבל עיי"ש, עמ' 150), אבל במלחמות כותב שכן היא הגירסא בכל הנוסחאות. ולפנינו, וכן לפני כמה מן הראשונים: אם היה מעכב: ומסתבר שהוא תיקון ע"פ דברי ר' חייה להלן. את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. ר' חייה בשם ר' יוחנן כיני מתניתא אם היה מעכב 20 כ"ה גם בחי' הרמב"ן הנ"ל, ובמלחמות נשמטה שורה ע"י הדומות, וכן מוכח מן העניין גם במלחמות. את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכו', והוא שסתמו, אבל לא סתמו כשר. ופירש הרמב"ן הנ"ל שאם עיכב הנקב מתחילה את התקיעה אפילו סתמו במינו פסול לרבנן ואפילו אינו מעכב עכשיו את התקיעה. ולפיכך אמרו בירושלמי על שופר שנסדק ודבקו פסול, למי נצרכה לר' נתן, שהרי לרבנן מאי איריא נסדק כולו לאורכו, אפילו ניקב נמי פסול, אבל לר' נתן סלקא דעתך אמינא מדנקב וסתמו במינו כשר, אף נסדק ודבקו בעצמו ע"י האור כשר. וכן בדבק שברי שופרות צריכה למימר שאף לר' נתן פסול. וכן מה שאמרו במשנתנו "ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר" אף היא כר' נתן, אבל לרבנן פסול אף אם אינו מעכב עכשיו את התקיעה, הואיל ומתחילה עיכב הנקב את התקיעה. והוסיף ר' חייה בשם ר' יוחנן כביאור: כיני מתניתא אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, כלומר מה ששנו בברייתא במחלוקת ת"ק ור' נתן "אם מעכב את התקיעה" היא הגדרת הנקב שהוא מעכב את התקיעה, 21 אבל אם מתחילה לא עיכב, אפילו החכמים מודים שהוא כשר, שהרי הסתימה אינה מעלה ואינה מורידה. ולפיכך לא הזכירו בבבלי במחלוקת החכמים ור' נתן עיכוב תקיעה, משום שהדבר ברור מאליו שבנקב שעיכב מתחילה את התקיעה עסיקינן, שאם לא עיכב אף מתחילה פשיטא שהסתימה כמאן דליתא דמיא, עיי"ש בחי' הרמב"ן. אעפ"י שעכשיו אחרי הסתימה אינו מעכב, פסול לחכמים בכל עניין, ור' נתן חולק וסובר הואיל וסתמו במינו, ועכשיו אינו מעכב את התקיעה כשר, ומשנתנו כר' נתן. ושאר הפירושים שנאמרו בירושלמי, עיין אהצו"י, עמ' 38, הם דחוקים מאד. ואשר לברייתא שבבבלי כ"ז ב' ופירוש ר' יוחנן שם (עיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה ניקב ועוד), הרי אפשר ואפשר שהבבלי חולק על הירושלמי, ולשיטת הבבלי לא איכפת לנו כלל לרבנן אם מקודם עיכב הנקב את התקיעה, והכל תלוי אם הוא מעכב עכשיו את התקיעה, ור' נתן חולק (עיין בראשונים שנציין להלן) וסובר שאפילו אם הוא מעכב את התקיעה עכשיו, כשר אם סתמו במינו, ומשנתנו כחכמים שמחלקת בין מעכב ובין אינו מעכב, ואינה מבדילה כלל בין סתמו במינו או שלא במינו, או שנפרש בבבלי שהמחלוקת היא באינו מעכב את התקיעה, 22 שהרי בבבלי לא נזכר עיכוב תקיעה במחלוקת החכמים ור' נתן. ולחכמים פסול בכל עניין, ומשנתנו בהכרח כר' נתן. ואם נרצה להשלים בין הירושלמי והבבלי, נצטרך להדחק שאפילו נפחת ברובו פעמים שאינו מעכב את התקיעה, 23 ואם הנקב עיכב מתחילתו את התקיעה, אעפ"י שעכשיו אינו מעכב, פסול לחכמים, אפילו סתמו במינו. ור' נתן סובר שאם סתמו במינו, אפילו אם עיכב מתחילתו את התקיעה, כשר. ומשנתנו בשאינו מעכב עכשיו, והיא כר' נתן, כשיטת הירושלמי. עיין מ"ש במשיב נפש למאירי, עמ' 322, או שר' יוחנן בלישנא בתרא חולק על משנתנו, עיין בדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' ל"ט ואילך, ובכתוב שם פ"ג ב"הסגלה" להרמ"ז חסידה חמ"ה, עמ' 40. ועיין אוה"ג, עמ' 46, ובהערות שם, בר"ח במקומו, בריצ"ג ה' ר"ה, עמ' ל"ד, בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 38, בראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, עמ' 211 ואילך הנ"ל, במשיב נפש למאירי הנ"ל, עמ' 320 ואילך. ועיין ר"מ פ"א מה' שופר ה"ה ובפיה"מ שלו למשנתנו. 24 ומשם יוצא ברור שהכוונה בר"מ היא שאינו כשר אלא אם הנקבים לא עיכבו מתחילה את התקיעה, כמו שהבין רבינו מנוח במקומו, המאירי, עמ' 77, בספרו משיב נפש, עמ' 321 הנ"ל, ובהגה"מ במקומו. וכן ברור שכן הבין הראב"ד את דברי הר"מ והשיג עליו שהלכה כר' נתן, ואם סתמו במינו כשר, אפילו אם עיכב מתחילה את התקיעה, עיין בדרשתו לר"ה, עמ' ל"ח ואילך, ובכתוב שם שהזכרנו לעיל בפנים. ובדרשה שם צ"ל: דשלא במינו פסול, ואעפ"י שנשתייר רובו שלם וכו', כיון שהיה מעכב את התקיעה פסול, [אבל אם אינו מעכב את התקיעה כשר] אעפ"י שסתמו שלא במינו וכו', עיין במשיב נפש הנ"ל, עמ' 323. ועיין בס' המנהגות לר' אשר מלוניל, בספרן של ראשונים הוצ' אסף (ירושלים תרצ"ה), ריש עמ' 152, והרב קיצר שם. ועיין בשלטה"ג בשם ריא"ז ובפיסקי רי"ד (בס' אהלי יצחק) כ"ז ב'. ועיין בפר"ח או"ח סי' תקפ"ו ס"ק ז', במה שהאריך הרמא"י בפתח הדביר לעיטור ה' שופר, צ"ו ע"ד ואילך, ורא"א שיף בתועפות ראם לס' יריאים השלם, רל"ד ע"ב, הערה ט"ו.

613-14. שתי שופרות זה בתוך זה ותקע אם קול הפנימי שמע יצא, אם קול חיצון שמע לא יצא. ירושלמי פ"ג ה"ז, נ"ט ע"א, בבלי כ"ז ב'. וכתב הריטב"א: אם קול פנימי לבדו שמע יצא, כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין 25 כלומר, משני הצדדין. ועיין בהגהת הרמ"א או"ח סי' תקפ"ו ס"ק כ' ובאחרונים שם. יצא, ואם קול חיצון לבדו שמע, כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא, לפי שהפנימי חוצץ בנתים (עיין רש"י כ"ז רע"ב ד"ה אם) וכו', ואינו נכון, דעיכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום וכו', ומשום חציצה אין כאן, דמין במינו אינו חוצץ, והכי פירושו, אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן, ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו, כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין ציפוי, ואם קול חיצון ג"כ שמע, כלומר ששמע קול שניהם לא יצא, שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או בראשו (כמו שכתב לעיל שצריך ששני הראשים של הפנימי יהו בולטין) הרי קול אחד יוצא משני שופרות ופסול. ועיין בתוספות כ"ז ב' ד"ה אם (ובתוספות סוטה י"ח א' סד"ה כתבה), ובס' מנוח על הר"מ פ"א מה' שופר ה"ו, כ"ט ע"א. ועיין בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 20, בחי' הרשב"ץ בסוגיין, בתשובת הריב"ש שבתשב"ץ ח"ג סי' ש"ה, ובדברי התשב"ץ שם סי' ש"ו. ועיין ברא"ש פ"ג סי' ד' וברבינו ירוחם נתיב ו' ח"ב. ובמאירי, עמ' 76: ויש מפרשים (עיין מ"ש לעיל) מפני שהחיצון עקר התקיעה והפנימי חוצץ, והוא שאמרו בתלמוד המערב שביטל פנימי חללו של חיצון וכו'. וכן במשיב נפש שלו, עמ' 326: ומפרש בתלמוד ירושלמי מפני שבטל הפנימי חללו של החיצון. וכ"ה בארחות חיים ה' ר"ה סי' ה', צ"ז ע"ג. וכנראה שהוא מס' ירושלמי שהיו בו פירושים עתיקים. ובדרשת הראב"ד לר"ה, עמ' מ': אם קול חיצון שמע לא יצא, ואפי' קול שניהם שמע לא יצא, מפני שאין בפנימי כדי תקיעה, וכבר בטל חללו של חיצון כשהכניס הפנימי לתוכו.

714-15. כמה הוא שעור שופר כדי שיאחז בידו אחת ויתקע. בכי"ע: כדי שיטלנו וכו'. ובבבלי כ"ז ב': וכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ובבבלי נדה כ"ו א': דתניא כמה יהא שיעור שופר, פירש רבי שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח, ועיין דק"ס כאן, סוף עמ' 71, הערה ה'. אבל נראה שהמלה "טפח" לא היתה גם בנדה לפני הראשונים, עיין בתוספות הרא"ש שם, בר"ח בסוגיין, בריצ"ג ה' ר"ה, עמ' ל"ג, בדרשת הרמב"ן לר"ה, עמ' 21, ועוד. אלא שלעיל אמרו שם: חמשה שיעורן טפח וכו' שופר. וכן בירושלמי סוכה פ"ג סה"א, נ"ג ע"ג: שופר טפח. ועיין בריטב"א בסוגיין. 26 בריטב"א שם גורס: פירש ר' גמליאל, וכ"ה ברי"ף בסוגיין ובה"ג ד"ב, עמ' 151. ונראה שהלשון בבבלי כאן "וכמה שיעור תקיעה" הוא יותר מדוייק, ומשנה ראשונה שנתה (תו"כ אמור ספי"ג, ק"א ע"ד): שיעור שופר, כדי שיהא תוקע, ופירש רשב"ג: וכמה שיעור תקיעה וכו'. ובראבי"ה ח"ב סי' תקל"א, עמ' 212: ובירושלמי דפירקין דשיעורו אחיזת טפח ויראה לכאן ולכאן משחו, וכן באו"ז ח"ב סוף רע"ד, ס"ג ע"א: וירושלמי פ' ראוהו ב"ד כמה יהא שופר, פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן במשהו, וכמה תהא אחיזת יד טפח, 27 ועיין באהצו"י, עמ' 58, שהעיר: וכן נראה מהגה"מ ה' שופר פ"א אות ה' שכן היה לפניו בירושלמי. אבל המעיין שם יראה בדיוק להפך שלא היה לפניו כן בירושלמי כאן, אלא הביא מן הירושלמי סוכה פ"ג מה שהבאנו לעיל בפנים. וכל זה הוא מספר ירושלמי, עיין בהערות שם.