תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:ו

123. התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד והמלמד את בנו וכו'. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ג סמ"ו (עיין בהלכה הסמוכה). ובפ"ד סמ"ח: והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא. וברי"ץ גיאת ח"א ה' ר"ה, סוף עמ' ל"ז: דהא תני בתוספתא התוקע מתעסק אם כיון לבו יצא, פי' אם כוון לשמוע וכו'. ובס' משיב נפש למאירי, עמ' 281: התוקע מתעסק והתוקע מתלמד [והמלמד] את בנו והלמד את תלמידו אם כון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ולהלן שם, עמ' 285: ומה שאמרו בתוספתא התוקע מתעסק אם כיון לבו יצא פרושו אם נמלך להיותו מתכוין לתקוע אי זו תקיעה (כלומר, איזו תקיעה שהיא), אעפ"י שאינו מתכוין שיצא, או שיוציא באותה תקיעה, ודעת זה עולה על דעת רוב גאונים. עיין אוה"ג, עמ' 48 ואילך. ולפי פשוטה ברייתא זו כוונתה לתוקע גרידא, ועיין בס' יום תרועה כ"ח ב' ד"ה ת"ש. ועיין מ"ש בפירוש הקצר. ועיין בריצ"ג לעיל שם ובמשיב נפש הנ"ל ובבית הבחירה שלו, עמ' 86 ואילך, שהביא את שיטות הראשונים במצוות צריכות כוונה. 28 ועיי"ש, עמ' 88, ד"ה זה שפסקנו בעניין סוגי המתעסק, ועיין מ"ש במשיב נפש, עמ' 284. ועיין בבלי כ"ח א' ואילך, שם ל"ג ב'. ועיין ר"מ פ"ב מה' שופר ה"ד ואילך ומ"ש במרכבת המשנה ח"ב ה' ק"ש פ"ב ה"א, וכבר האריכו בזה האחרונים. ובירושלמי שלפנינו לא נזכר בפירוש אם מצות צריכות כוונה, אלא שבראבי"ה ח"ב סי' תקל"ג, עמ' 214: וגרסינן הכא בירושלמי היה עובר אחורי בית הכנסת וכו', הדא אמרי (צ"ל: אמר') מצות צריכות כונה. ובהערות שם העיר גם על הרוקח סי' שכ"ד: ובירושלמי דראש השנה היה עובר אחורי בית הכנסת הדא אמרה מצות צריכות כוונת הלב. וכלשון הראבי"ה גם ברא"ש פ"ג סי' י"א, עיי"ש בקרבן נתנאל. ובירושלמי שלפנינו (פ"ג רה"ז, נ"ט ע"א): לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר, הא עמד חזקה כיון. ופירושו מכיוון שהיה מהלך, ועמד , 29 כפירוש המאירי, עמ' 87, סד"ה זו שאמרנו. ומהרי"ן אפשטין (בתרביץ ש"י, עמ' 305, הע' 41) הוכיח מן הירושלמי הזה שלא היה לפניו במשנתנו "או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת", שהרי בביתו סתמא אינו מהלך, ועיין גם במבוא לנוה"מ שלו, עמ' 1046, הע' 1, ודבריו ז"ל צריכים, איפוא, תיקון. אבל בחי' הרשב"ץ כ"ח ב' ד"ה היה פירש בירושלמי שאם היה עומד ושומע יצא, וראה משם סתירה לדברי התוספתא להלן "וכן חולה שהיה מוטל אחד בית הכנסת", עיי"ש. ורבינו אמר כן משום שגרס בירושלמי: אבל בעומד (כגירסת הר"ן) חזקה כיון. אבל גם בעיטור הוצ' רמא"י ח"ב, צ"ט סע"ב, בריטב"א כ"ז ב', בשבה"ל השלם סי' רצ"ז, ק"מ ע"א, היתה הגירסא בירושלמי כלפנינו ("הא עמד"). בוודאי כיוון לבו למצוה, עיין ירושלמי ברכות רפ"ב, ד' ע"א, ובתוספות ברכות י"ג ב' ד"ה על ובאהצו"י שם, עמ' 37. ושיטת הירושלמי היא בוודאי שצריך כוונה לצאת, עיין ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג, י"א ע"ג, כפי שהוכיח בראבי"ה הנ"ל ולהלן שם סי' תקמ"ו, עמ' 242. והירושלמי מוכיח גם על הבבלי כאן כ"ח סע"ב ואילך ששיטת ר' זירא היא שצריך כוונה לצאת, כפירש"י כ"ט רע"א, וכפסק הרי"ף (והר"מ פ"ב מה' שופר ה"ד). ועיין אוה"ג הנ"ל סי' ע"ב ובראשונים בסוגיין. ועיין גם בירושלמי פסחים פ"י ה"ג, ל"ז ע"ד, ובבבלי שם קי"ד ב'.