תוספתא כפשוטה על ראש השנה ב:ז

124-26. רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת, ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר וכו'. במחזור וויטרי, עמ' 355 (בשם יסוד העמרמי): 30 לפנינו בס' רב עמרם אין כל זה, אבל בכ"י זולצברגר שם (לפי ר"א מרכס ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ה, עמ' 28) נמצאת בעיקרה כל הפיסקא שלפני הברייתא שלנו. ומכאן קרוב לוודאי שאף הפיסקא מן התוספתא היא מס' רב עמרם, שאין דרכם של הראשונים להביא את התוספתא ולפתוח בה "ת"ר", ולא לציין למקורה, אבל כן נהגו הגאונים, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8. ת"ר רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה וכו', עיי"ש כל הברייתא. ובסדור רש"י, עמ' 76, בקיצור: תנו רבנן רועה שהרביץ צאנו אחר בית הכנסת ושמע קול שופר וכו'. והנה במחז"ו הנ"ל אין הבבא "ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת", וכן אינה בפיסקא מן התוספתא שהביא הרשב"ץ בחידושיו למכילתין כ"ח ב' ד"ה היה, ואף בכי"ע כאן איננה. ואפשר שדלגו עליה מפני שכן מפורש במשנתנו 31 ואעפ"י שאיננה במחז"ו להלן שם גם בציטטה מן המשנה, אין שם אלא השמטה ע"י הדומות, וישנה גם בסדור רש"י, עמ' 76, ששאב כאן מאותו מקור. ועיין מ"ש לעיל הע' 29. (עיין להלן), או שיש כאן השמטה ע"י הדומות. אבל בד, בכי"ל ובכל הראשונים שנביא להלן ישנה בבא זו. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: וכן 32 מלח זו ("וכן") חסרה בכמה נוסחאות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1046. ועיין בריטב"א, בתיו"ט, ובס' יום תרועה כ"ז ב' ד"ה מתני'. ובמשבצות לבעל פרי מגדים או"ח ריש סי' תקפ"ז פירש שהכוונה שכשם שהתוקע לתוך (=בתוך) הבור והדות התוקע יצא ולא השומע, כן מי שהיה עובד וכו' ולא כיון, התוקע יצא, אבל לא השומע. מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא, אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו. ובריצ"ג ח"א ה' ר"ה, עמ' ל"ו, הביא את משנתנו, והסמיך לה בלי שום ציון: רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכו' כל הברייתא כגירסתנו בערך. וכן הביא את התוספתא במאירי בהקדמתו שנדפסה לפני מס' נדרים (ד"ר, עמ' 5) ובספרו משיב נפש, עמ' 281, וכן הביא בילקוט המכירי משלי כ"ג, כ"ו, מ' ע"א, וכולם גרסו בה "או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת".

227. אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וכו'. הראשונים הנ"ל, ומאירי, עמ' 88. וכ"ה במשנתנו, אלא שהתוספתא הוסיפה: שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב, שנ' תכין לבם תקשיב אזניך, ואו' תנה בני לבך לי וכו'. ופשוטה של התוספתא היא שצריך כוונה לצאת, כפי שמוכח מן הפסוקים שהביאו, ואף הראשונים הנ"ל הביאוה מחמת סיומה. ולעיל ברכות פ"ג ה"ד: המתפלל צריך שיכוין את לבו. אבא שאול או' סימן לתפלה תכין לבם תקשיב אזניך, ושם הרי בוודאי הכוונה שיפנה לבו מטרדות וממחשבות ויכוין אותו לתפילה, עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 28 ואילך. ולפי פשוטה אף במשנתנו הכוונה כן, עיין בס' יום תרועה כ"ט א' ד"ה מתני'. והראשונים שפסקו שיצא אף שלא כיון למצוה (עיין מ"ש לעיל, שו' 23, ד"ה התוקע), מפרשים אותה כמצוה לכתחילה. וכן כותב המאירי בהקדמתו הנ"ל (סוף עמ' 4): שאף למי שאמר מצות אין צריכות כונה לא אמר זה אלא בדיעבד, וכבר גלו אמתת הענין בתוספתא וכו', ולשון התוספתא בזה רועה שהרביץ צאנו וכו' תכין לבם תקשיב אזניך, רצה בזה שלפי כונת הלב יהיה השם יתברך מטה אזנו ומקשיב תפלתו לגמלו כראוי לו (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 29), ויהיה הענין בקיום המצוה שלא בכונה על אי זה צד שתרצה, יצא או לא יצא , מכל מקום יהא הגמול נמשך אחר כונתו בלא ספק וכו'. וכן כתב במכילתין, עמ' 88 הנ"ל: ומכל מקום יהא אדם רגיל להתכוין למצוה בכל מצוה ומצוה, ובתוספתא אמרו על זה אעפ"י שזה שמע וכו'.

329. תקשיב אזניך. בד וכן בפסוק (תהלים י', י"ז): אזנך. אבל גם בכי"ע, כי"ל, בהקדמת המאירי הנ"ל, ולעיל ברכות פ"ג סה"ד ועוד: אזניך, ואין היו"ד אלא לסימן של סיגול, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1242.