תוספתא כפשוטה על שבת א:יב

128. תינוקות מתקנין פרשיותיהן בלילי שבת לאור הנר. וכ"ה ("תינוקות מתקינין") גם בכי"ע. 35 אצל צוקרמ' בטעות: תינוקות ורב. ובמשנתנו פ"א מ"ג: החזן רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא. ושאלו בבבלי (י"ב סע"ב): והאמרת רישא רואה. מאי לאו לקרות. לא, לסדר ראשי פרשיותיו. ובירושלמי: מהו מתקן ראשי פרקים, פסוקין. והדברים מתבארים מתוך הירושלמי סוטה פ"ה ה"ו, כ' ע"ג: כהדין פסוקא (=פָּסוֹקָה), משה אמר אשירה, והן עונין אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ובק"ע שם: "כמלמד תינוקות שמתחיל ראש הפסוק והן מסיימין כל הפסוק, וכן משמע בירושלמי פ"ק דשבת שכך היה מנהגם". ונראה יותר שפסוקה פירושו המקטע, כלומר, הסופר שקוטע את הפסוק, ואומר את ראשו, 36 ומכאן שראשי פרקים במקורות שלנו פירושו ראש הפרק ממש, וכשזוכר את ראש הפרק נזכר גם בהמשכו. וכן באבות דר"ן פכ"ד, הוצ' שכטר, ל"ט ע"ב: משכח ראשי פרקים וכו', משכח ראשי מסכתותיו וכו', ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו. ועיין בהערות שם בשם מדרש הגדול. ועיין באבות דר"ן לעיל שם פ"ח, י"ח ע"ב. ובספרי עקב פי' מ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 109: שמבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא. ואינו עניין ל-κεφάλαια , עיקרי דברים. כדי שהתינוקות יגמרו את כולו מתוך הספר, וילמדו את הכתובים בעל פה. ובתינוקות לא הקפידו אם שונים דברים שבכתב בעל פה, ועוד שהרי הרב משגיח עליהם ומסתכל בספר. וע"פ זה יתבארו לנו דברי הירושלמי במגילה פ"ד ה"ה, ע"ה ע"ב: ר' שמעון ספרא דטרבנת אמרון ליה בניה קרתיה, קטע בדיבירייא, דיקרונון בנינן, וכו' ולא שמע לון וכו', אמר ליה ולינן מקטעין לון בסידרא? אמ' ליה ולינן חזרין וכללין לון. ופירוש הדברים הוא שאנשי טרבנת (או טרכנת) דרשו מר' שמעון הסופר שיקטע ויפסוק את הדיבורים בשעת הקריאה בתורה כלומר שיקרא את ראשי הפסוקים והתינוקות יגמרו את השאר מתוך הספר, כדי שישננו בפיהם וילמדו את הכתובים בעל פה, 37 עיין מ"ש לעיל בסמוך סד"ה תינוקות. וכבד יש לנו עדות של גוי מסיח לפי תומו שבזמן האמוראים ידעו היהודים בעל פה את התורה ואת הנביאים, עיין מ"ש בספרי (אנגלית) היליניסמוס וכו', עמ' 52. והוא לא שמע להם. ור' שמעון בן יוסינא שאל אותו שהרי כן מקטעים את הפסוקים בבית הכנסת (והתינוקות גומרים אותם), והשיב לו שהקורא חוזר וכולל, כלומר גומר את כל הפסוק (אם הגומרים הם קטנים), עיין ירושלמי ברכות ספ"ח, י"ב ע"ג (ומקבילות בסוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א; מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב) ולהלן בתוספתא פסחים פ"י ה"ז ומש"ש. ואף כאן פירש הירושלמי מהו [רואה] ? שהוא (החזן, הסופר) מכין 38 "תקן" בלשון א"י פירושו "להכין", כמשמעו בכ"מ במשנתנו ובברייתות, וביחוד במס' כלים. וכבד העיד בבעל המאור פי"ז (הוצ' ראם, מ"ט ע"א): "כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינה אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד". ועיין גם ברש"י קכ"ח א' ד"ה התקינן, שם קכ"ו סע"א. ועיין מ"ש להלן פ"ג, הערה 32, פ"ט הערה 1, תענית פ"ג הי"ג, שו' 65, ועיין בת"א שמות ט"ז, א', ות"י שם, ועוד בכ"מ. ובבבלי כאן: היו מסדרין (במקום "היו מתקנין"), והיא היא, עיין להלן יומא פ"ג הי"ח, שו' 81, ד"ה על העבדה, ועיין מ"ש בספרי היליניסמוס הנ"ל, עמ' 90 ואילך. לאור הנר ראשי פרקים, פסוקים (קטועים), כדי שיקראו התינוקות את השאר. ור"ש בן גמליאל מוסיף שהתינוקות מכינים את כל הפרשה בלילי שבת לאור הנר (אפילו שלא בפני רבם), מפני שמקצת התינוקות רוצים שיכבה הנר ויפטרו מן הלימוד ולא יבואו להטות, 39 כלומר, להטות את הנר על צדו, עיין רש"י במשנתנו י"א א' ולהלן פי"א סה"ד, שו' 11. ואם השוקדים שבהם ירצו להטות, יזכירו להם שאר התינוקות (כפירוש הירושלמי), או מפני שאימת רבם עליהם, כפירוש האיבעית אימא שבבבלי (י"ג א'), ואינם מטים אפילו בחול. ועיין בחידושי הרשב"א במקומו.