תוספתא כפשוטה על שבת א:טו

135. שבית שמיי אומ' וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, ובכולם (לרבות כי"ו) אין שום הפסק בין הלכה זו וההלכה שלפניה. ולפי גירסא זו פירושו שאעפ"י שב"ה מתירין אכילת זב פרוש עם זב עם הארץ מ"מ אף הם אוסרים אכילת זב עם הזבה. ואין כאן אלא נתינת טעם, שאעפ"י שב"ה נחלקו בהלכה שלנו מ"מ אף הם אסרו בהלכה הקודמת. ונמצאנו למדים שהברייתא שלהלן "אלו מן ההלכות וכו' " דבוקה לעיקר הדין, להלכה "לא יאכל הזב עם הזבה", אבל במחלוקת אכילת פרוש זב עם זב עם הארץ (על שלחן אחד) עדיין המחלוקת במקומה עומדת, והלכה כב"ה. ועיין בתוספתא דמאי פ"ג ה"ג ובגירסת כי"ע שם, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 223. אבל בכי"ע יש כאן ריוח, ומתחילה הלכה חדשה: בית שמאי אומ' לא יאכל וכו'. וכן בירושלמי פ"א ה"ג, ג' רע"ג: תני בית שמאי אומרים לא יאכל וכו'. ולפי גירסא זו אין כאן נתינת טעם להלכה שלפניה אלא מחלוקת חדשה. ומכיוון שאמרו להלן בסמוך: אלו מן ההלכות וכו' נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל וכו', הרי מוכח לכאורה (עיין מ"ש להלן) שאף בהלכה זו רבו ב"ש על ב"ה, ואפשר שמטעם זה שנו בבבלי (י"ג א') ברייתא זו בסתם כדעת בית שמאי. ובתוספות (י"ז ב' סד"ה הניחא): וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות, איכא למימר דהוי בכלל לא יאכל זב עם הזבה. ועיין מ"ש להלן שו' 36 ד"ה ואם נגרוס.

2עם זב עם הארץ. כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובתוספות הנ"ל ובמקבילות בירושלמי ובבבלי. ובתוספ' רי"ד מביא שמחק בס' הלקט שלו את המלה "זב" שבנוסחאות. וטעמו כנראה שע"ה הוא תמיד בחזקת טומאה, אבל מן הירושלמי והבבלי נראה שלא גזרו טומאת זיבה על ע"ה אלא בגזירת י"ח דבר. והברייתא שלנו נשנתה לפני הגזירה.