תוספתא כפשוטה על שבת א:יט

142. השוכח כלים בערב שבת עם חשיכה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע, וכן במשנתנו (מקוואות רפ"ד) ובירושלמי הנ"ל, ובבבלי ט"ז ב', חסרות המלים "בערב שבת עם חשיכה", והמפרשים מחקו אותן אף בתוספתא, וקשה לשבש שלש נוסחאות, ומסתבר שכי"ע "תוקן" (כרגיל) ע"פ המשנה והתלמוד. והפירוש הוא שפינה את החצר בע"ש עם חשיכה וסדרן ע"מ להכניסן לביתו, ובשעת הסידור הניח את הכלים תחת הצינור, ושכח ליטלן, ובנתים ירדו גשמים ונתמלאו מן הצינור, 55 שלא היה בו בית קיבול, ולא היה עליו תורת כלי (או שקבעו ולבסוף חקקו, ועיין בתוספ' רי"ד בסוגיין). אין למים אילו דין מים שאובים לדברי ב"ה, מכיוון שלא הניחן בכוונה כדי שיתמלאו. ולפי הגירסא שלנו משמע ששוכח פירושו שמתחילה לא נתכוין להניח את הכלים על מנת שיתמלאו, והברייתא נתנה טעם לשכחה זו, מפני שבנתים קדשה השבת, 56 עיין בלשון התוספתא להלן בכורות פ"ז סהי"א, אהלות פי"ד סה"א. ולא נפנו הבעלים ליטלם מתחת הצינור. ובבבלי (ט"ז ב') פירשו שמחלוקת ב"ש וב"ה היא במניח בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו וחזרו ונתקשרו, וסוברים ב"ה שבטלה מחשבתו הראשונה בשעת פיזור העבים, ולפ"ז השכחה היא ששכח ליטלם אחרי פיזור העבים, אבל מקודם הניחם בכוונה על מנת למלאם ומחמת בטול מחשבה מטהרים בית הלל, וזהו בניגוד גמור לתוספתא שלנו, בגי' כי"ו, ד וכי"ל. ברם כבר פירש הר"מ בפיה"מ מקוואות פ"ד מ"א שפירוש הבבלי אינו עולה כלל על המניח תחת הצינור, אלא על השוכח בחצר גרידא, אבל שוכח תחת הצינור פירושו כפשוטו ששכחן שם מתחילה, ועיין בחבורו בפ"ד מה' מקוואות ה"ד, בכ"מ שם ובס' ברכת אברהם לר"א בן הר"מ סי' מ"ה. ומן התוספתא שלנו ראייה ברורה לדבריו.

242-43. ונמנו ורבו וכו'. במשנת מקוואות הנ"ל: ובית הלל מטהרין בשוכח. אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. ופירש הר"מ הנ"ל שגזרו שוכח אטו מניח. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין מ"ש לעיל שו' 41 ד"ה ונמנו.