תוספתא כפשוטה על שבת א:כב

150. אין מוכרין לנכרי וכו'. משנתנו פ"א מ"ז. וב"ש אוסרים למכור לגוי, לטעון עמו על חמורו ולהגביה משא על גוי בע"ש עם חשיכה, כדי שלא ייראה כאילו הגוי עושה בשליחותו של ישראל. ובד ובכי"ל נוסף: ובית הלל מתירין, ואין צורך שהרי אין לפנינו אלא פיסקא ממשנתנו.

251. ואי זהו מקום קרוב וכו'. מדברי התוספתא משמע לכאורה שר' עקיבא מבאר את דברי ב"ש, שהרי ב"ה לא הזכירו מקום קרוב. וכן בירושלמי פ"א ה"ח, ד' ע"א: אי זהו מקום קרוב וכו' אית דבעי מימר עד שהוא מגיע לביתו, ואית דבעי מימר עד שהוא מגיע לעירו. ושניהם חולקים במהות מקום קרוב של דברי ב"ש. אבל בבבלי י"ח ב': ת"ר ב"ש אומרים לא ימכור אדם חפצו וכו' אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. וכן הגיהו בח"ד ובמנחת יצחק גם בתוספתא. ועיין בתכלת מרדכי. ובאמת הנוסח שבבבלי קשה מאד, שהרי ממשנתנו משמע שב"ה לא נתנו כלל שעור לדבריהם, ומתירים עם השמש, כמבואר בסוף משנה ח', עיין במאירי בסוגיין סד"ה ובאה המשנה הח' ובהגהת אשרי פ"א סי' ל"ג. וצ"ל שהברייתא חולקת על משנתנו, ומ"מ קשה למה נתנו כאן ב"ה שעור כ"כ גדול, והחמירו כאן יותר מנתינת עורות לעבדן גוי. ועיין בתוספ' רי"ד י"ח ב' ד"ה הן. ובבבלי מסיק: אמר ר' יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הלל, לא בא ר' עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. ברם בראבי"ה (ריש סי' קצ"ח, ח"א, עמ' 258) כותב: ובספרים ישנים גרסינן הן הן דברי בית שמאי והן הן דברי בית הלל, והכי פירושא הן הן דברי ב"ש דמתניתין דאמרי כדי שיגיע [למקום קרוב, והן הן דברי בית הלל דברייתא דאמרי כדי שיגיע] למקום הסמוך לחומה, וכולא חדא שיעורה היא, ופליג תנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דב"ש ודב"ה. 74 ועיין בס' העתים, עמ' 11 (שציין לו ר"א אפטוביצר), וכנראה שיש שם השמטה, שהרי לעיל שם העתיק כגירסתינו, אבל פירושו מבוסס, כנראה, על הגירסא שהביא הראבי"ה, ופירש כמו שפירש בראבי"ה. ולולא דברי רבינו הייתי מפרש לפי גירסא זו: אמר ר' יוסי 75 כ"ה בר"ח, וכן מוכח בירושלמי פ"א ה"ח, ר' ע"א, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 55. ועיין להלן שקלים פ"ב, שו' 49, בגירסת כי"ע. הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה, כלומר שניהם שנו במשנתם "למקום קרוב", אלא שנחלקו בפירושו של "מקום קרוב", ולא בא ר"ע אלא לפרש את דברי ב"ה, והיינו שמקום קרוב של ב"ה הוא כדי שיצא מפתח ביתו. והתוספתא שלנו היא כר' יוסי, ור"ע מפרש את דברי ב"ה. ולהלן בסמוך מביא בבבלי שם מחלוקת ב"ש וב"ה: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דברי ב"ש, וב"ה אומרים כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו. ובתוספתא פסחים פ"א ה"ז שנינו: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי, ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור, עד שבא ר"ע ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור. אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי ואלו דברי בית הלל , הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל. כלומר "כל זמן שמותר לאוכלו" פירושו בשעת הביעור, עיין מש"ש. והן כעין דברי ר' יוסי כאן לפי גירסת הספרים הישנים.

352. כדי שיצא מן הפתח וכו'. בירושלמי פ"א ה"ח, ד' ע"א, ובבבלי י"ח ב' הסיקו (בשם ר' יוסי, או ר' יוסי בר' יהודה) שר' עקיבא מפרש (או מכריע על) דברי ב"ה. ועיין ר"מ פ"ו מה' שבת הי"ט. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

4אמר ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'. וכ"ה בבבלי י"ט א' בכתי"י (עיין דק"ס, עמ' 32, הערה ס'). ובמשנתנו (פ"א מ"ט): אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. ועיין להלן ביצה פ"א הכ"ב.

553. לכובס נכרי שלשה ימים וכו'. והחמירו כב"ש במשנתנו, אלא ששערו שכלי לבן שלהם אינם מתלבנים אלא אחר ג' ימים.

654. וצבועים בערב שבת וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ט, ד' ע"ב) מדייק כן ממשנתנו: לא אמרו אלא לבנין הא צבועין לא, לפי דרכנו למדנו שהלבנים קשים לכבס יותר מן הצבועין.