תוספתא כפשוטה על שבת א:כא

145-46. שטוענין קורות וכו'. כמפורש במשנתנו פ"א מ"ט שאף ב"ש מודין בזה. וכבר כתבנו לעיל בסמוך ד"ה ברם שבמכילתא דרשב"י נשרדה המסורת הקדומה שב"ש סוברין שאין טוענין וכו'. ובקטעים נגד־קראים שפרסם ר"מ צוקר 64 פרוסידינגס של האקדמיה האמריקנית חי"ח, 1948–1949, עמ' י"א. כותב המחבר: ולשון המשנה סוטרת וטופחת על פניו וכו', ואמר (כלומר, הקראי) ג"כ שהם אמרו אין תולין עגולי הגת ע"ש עם חשכה, והם הלא אמרו בפרוש שוין אלו ואלו וכו'. וברור שהקראי העתיק מן המכילתא דרשב"י הנ"ל 65 אלא שיש כאן העלמת עין בזדון מן המשניות, אבל הם חשבו את עצמם להולכים בשיטת ב"ש, עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 21 ואילך. והם אסרו אפילו הדלקת נר לשבת, דבר שאף ב"ש מתירים, והקראים לא חילקו בין שאר מלאכות להבערה, עיין מ"ש להלן, שו' 49, ד"ה וב"ש, ובהערה 72 שם. שהיתה מצויה בידיהם, עיין במבואו של אפשטין למכילתא דרשב"י, עמ' י"ד, ועיין מ"ש להלן, שו' 55, ד"ה ובמכילתא.

246. ותולין עגולי הגת וכו'. וכ"ה ("תולין") בד, בכי"ע, בכי"ל וברשב"א הנ"ל, וכן העתיקו הקראים מן המכילתא דרשב"י, עיין מ"ש לעיל בסמוך. וכן ר' ברוך בן מלך הנ"ל בשם המשנה. 66 אפשר שר' ברוך נקט בכוונה את לשון התוספתא, משום שמנה טעינת הקורות ותליית העיגולים לשתים (מה שאין כן צליית בשר, בצל וביצה שמנאן אחת), ונקט לשון התוספתא ליתר תוקף כדי להראות שיש כאן שתי פעולות (טעינה ותלייה). ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח של המשנה, ובכולן נסמכו העיגולין לקורות, כלומר, שטוענין קורות (או בקורות) בית הבד ועיגולי (או בעיגולי) הגת וכו'. וכן מעתיק הגאון שכתב נגד הקראי הנ"ל. ואף כאן נראה שיש כאן ניסוח ישן של הנוהג העתיק לסחוט את היין ע"י תליית עיגולים במנוף שעצר את היין בגת, 67 נוהג זה בסחיטת זיתים הוא עתיק מאד, והוא מצוייר על כלי מן המאה הששית לפני הספירה שלהם, והיה נוהג כל הזמן בא"י, עיין מ"ש וילבוש בידיעות החברה לחקירת א"י וכו' שי"ג (תש"ז), עמ' 25 ואילך, ובציור ג' שם, עמ' 26. ועיין באוצרו של Daremberg et Saglio ח"ה, ערך Torcular, עמ' 361, הע' 17, ובאנציקלופידיה של Pauly-Wissowa בערך הנ"ל, ובאוצר הנ"ל ח"ד ערך olea ובציור 5388 שם. ועיין דלמן ארבייט אונד זיטטע ח"ד, עמ' 215 ואילך ובצורה 55 שם בסוף הספר. וכנראה שבזמן ששנו את הברייתא שלנו החזיקו במנהג זה גם ביחס לענבים שעצירתם קלה (ירושלמי תרומות פ"ג סה"ד, מ"ב ע"ב). ואף במכילתא דרשב"י צ"ל: ואין תולין וכו', כמו שהעתיק הקראי הנ"ל. 68 ובעל מדרש הגדול העתיק ע"פ לשון המשנה.

347. אילו עמדו בתשובתן וכו'. ובארו בירושלמי שלב"ה גזרו בצליית בשר וכו', מפני שדרכו להפך בהם כדי שיצולו מכל הצדדים באופן שוה, מה שאין כן בשריית סממנים. ולב"ש התירו טעינת קורות מפני שכל טיפה וטיפה נעקרת מבעוד יום, מה שאין כן בשרייה. ובבבלי (י"ט א') מבואר טעם ב"ש שהתירו טעינת קורות בבית הבד מע"ש, מפני שאם עשה כן בשבת על פירות רסוקים אינו חייב חטאת, עיי"ש. ועניין של שביתת כלים לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי, עיין מ"ש בסוף פירקין ולהלן בסמוך.

447-48. אלא שבית שמיי אומ' ששת וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע וברשב"א הנ"ל. וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. וכבר ראינו לעיל שהמכילתא שנתה את דברי ב"ש לפני שהודו לב"ה, והם אסרו בערב שבת את כל המלאכות הנגמרות בשבת, ואף כאן יש לפנינו קטע של מדרש הלכה שהתחיל בפסוק ששת ימים תעבד, אלא שב"ש וב"ה דורשים אותו כל אחד לפי דרכו. ומן הטעם שנתנו לדבריהם משמע שבאמת אין חילוק בין שריית דיו, צליית בשר וטעינת קורות כמפורש במכילתא דרשב"י, ומסדר התוספתא שנה את המדרש העתיק כמו שהוא, ומשנה לא זזה ממקומה. ועיין בחידושי הרשב"א הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ה, ג' ע"ד): ומה טעמהון דבית שמאי ששת ימים וכו', שלא בלשון ברייתא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 90, שו' 53.

548. כל מלאכתך. שתהא כל מלאכתך גמורה מערב שבת. וכ"ה בד ובמכילתא דרשב"י הנ"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בילקוט ת"ת כ"י, ויקרא כ"ג, א'. ובכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "שתהא כל מלאכתך", ופירושו גמור אותה מערב שבת. וכן ברשב"א הנ"ל: כל מלאכתך (מלאכתך) גומרה מע"ש. ובירושלמי הנ"ל: כל מלאכתך 69 בהוצאות שלפנינו בירושלמי נכפלו המלים "כל מלאכתך" ואינן בכי"ל, והושלמו ע"י המגיה בגליון. גומרה מבעוד יום. ובילקוט קונטרס אחרון מעתיק מן הירושלמי: כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמורה מבעוד יום, וגי' זו מתאימה לנוסח התוספתא כי"ו וד.

649. ששת ימים תעבד, מלאכה עושה אתה כל ששה. בד, בכי"ע ובכי"ל, בילקוט ת"ת כ"י הנ"ל וברשב"א: ששת ימים תעשה מלאכה עושה (ברשב"א ובכי"ע: עשה) אתה (בכי"ע בכי"ל וברשב"א: אותה) כל ששה. ומסתבר שיש לפנינו ערבוב של שתי נוסחאות, והנכון כלפנינו (בלי המלה מלאכה). וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: ששת ימים תעבד, עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאליה בשבת. והדברים מוסברים להלן בירושלמי (פ"א סה"ו, ד' ע"א): בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור. אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור, ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר. ופירושו כמו שפירשו בס' ניר ובצפנת פענח (רפ"ט מה' שבת) שהירושלמי סובר שאם הניח פת בתנור בשבת עם חשיכה חייב משום אופה, אפילו אם הפת נאפה במו"ש. וכדברי הירושלמי להלן שם (ה"י, ד' ע"ב): השופת קדירה על גבי גחלים מתרין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. ולשיטת הירושלמי מתחייב מיד בשפיתתו, אלא שאף הירושלמי מודה שאם יסיר מיד את הקדירה פטור (שהרי לא הועיל כלום במעשיו), 70 ולפיכך מתרין בו "לכשיתבשל" שהחיוב יחול למפרע כשיתבשל, אבל לפני שיתבשל עדיין יכול לתקן את מעשיו. ועיין בתוספות כאן ד' א' ד"ה קודם. אבל אם נתבשל אח"כ אפילו בחול חייב על מעשהו מיד. ומכאן אנו רואים שאין אנו מתחשבים עם המשך הפעולה, אלא עם מעשיו, ולפיכך אם עשה כן בערב שבת מותר. 71 אבל עיין מ"ש הגר"א מסאכטשאב באגלי טל מלאכת זורע סי' ב', ס"ק ח' אות ח' (בהגהה) ובאבני נזר או"ח ח"א סי' מ"ח. וב"ש סוברים שמתחשבים עם המשך מעשיו הנעשים בשבת. אבל בהדלקה אף ב"ש מודים שמותר לעשות כן מע"ש (כמבואר בסוף פירקין), וסוברים ב"ש שבהדלקה עצם העבירה היא בהדלקה עצמה, 72 ועיין מ"ש אדמו"ר מלאדי בשו"ע סי' תצ"ה, קונטרס אחרון, הערה ב', ומ"ש באבני נזר הנ"ל סי' רל"ח. ועיין מ"ש לעיל הערה 65. וכל המלאכה כבר נעשתה מערב שבת, ואף ב"ש יודו שהיא נעשית מאליה בשבת, עיין בירושלמי פ"ב ה"א, ד' ע"ג, ובנימוקי יוסף ב"ק פ"ב סי' מ"א. ועיין במכילתא ויקהל פ"א, עמ' 346, ובבבלי י"ח רע"ב. ועיין בירושלמי רפי"א, ואינו עניין לכאן, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 168. אבל בירושלמי כאן במקומו (ה"ה, ג' סע"ד): ומה טעמהון דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום (שמות כ"ג י"ב), כלומר, אף שהמלאכה עצמה נעשית מאליה 73 אבל אין להעמיס כוונות אחרות בירושלמי, שהרי להלן בסמוך מפורש שם: ומה מקיימין בית שמאי טעמון דבית הלל ששת ימים תעשה מלאכתך וביום, הרי לך שבדרש חולקין, ולא בפשטיה דקרא. גם ביום השבת מותר. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 296.