תוספתא כפשוטה על שבת יב:יז

166. מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים וכו'. במשנתנו פי"ז מ"ב: נוטל אדם קרנס לפצע בו את האגוזים, וקורדום לחתוך בו את הדבילה וכו'. וברוקח סי' קט"ו: "נוטל אדם קורנוס לפצוע בו אגוזים וכו'. הילכך מותר לפרך רימונים ולשבר אגוזים, בתוספתא מפצעין אגוזים ומפרכין רימונים ומחתכין בדבילה לאותה שבת ולא משבת למוצאי שבת". והעיקר כלפנינו: ומפרדין ברמונים, כלומר מגלים את פרידות הרימונים 39 עיין מ"ש בח"א, עמ' 334. ואפשר שהרוקח העתיק ע"פ הבבלי קט"ו א', עיין מ"ש להלן, שו' 67–68, ובהערה 42. מתוך הקליפה, עיין מ"ש להלן. וכן בה"ג ה' שבת פכ"ד, ד"ו כ"א ע"ד (ד"ב, עמ' 113): מפצעין באגוזים ומפרדים ברימונים ומחתכין בדבילה וכו'. והברייתא הובאה לכאן אגב דברי ר' יוסי שלהלן. ובכי"ע חסר "ומפרדין ברמונים", ועיין מ"ש ע"ז להלן.

267-68. לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול. וכ"ה בד, בכי"ל ובה"ג ד"ב. אבל בכי"ע ובה"ג ד"ו: מפני שהוא מתקן וכו'. והנה ברוב המקומות "מפרדין ברמונים" פירושו שמותר להוציא את הפרידות מתוך הרימון, ולפי פירוש זה לא אסרו כאן אלא מפני שהוא כמתקן מקודש לחול, אבל משום איסור בורר אין כאן, אפילו אם מוציא להניח. אבל דעת כמה מן הפוסקים שאסור להוציא את האוכל מן הפסולת על מנת להניח, 40 אבל אפשר שהכוונה כאן שאפילו בסמוך לחשיכה ממש אסור לעשות כן, עיין מ"ש להלן, שו' 69, ד"ה עם חשיכה. עיין במהרי"ל ה' שבת, 41 ד' קרימונה שכ"ו, ל"ו ע"א. ומה שהביא שם בשם ס' הפרנס, כ"ה לפנינו בס' הפרנס סוף סי' קל"ד: ומותר לקלוף שומין או בצלים בשבת ולאכול מהן בו ביום (ומכאן שמותר אפילו להניח). ועיין בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 93, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 139. ועיין באגלי טל מלאכת בורר ס"ק ו', אות י"ג, ע"ט סע"ב ואילך. בדרכי משה או"ח סי' תרי"א ובאגלי טל מלאכת בורר ס"ק ו' אות י', ע"ח ע"א. ולפיהם צריך לפרש מפרדין ברמונים ששוברים את הקליפה ומגלים את הפרידות (עיין הלשון במשנת ערלה פ"ג מ"ה). ובכי"ע חסר "ומפרדין ברמונים", ועיין גירסת הרוקח לעיל ומ"ש להלן בסמוך. ועיין ברא"ש ביצה פ"א סוף סי' כ"ג ובאגלי טל הנ"ל אות י"ג, ע"ח ע"ג.

368. ר' יוסה אומ' וכו'. עדות צוקרמנדל בשנו"ס שבבא זו חסרה בכי"ו אינה נכונה, והיא ישנה בכל הנוסחאות. ובבא זו נסמכה למשנתנו ספט"ו: ומציעין את המטות מיום הכפורים לשבת וכו'.

4מפרדין ברמונים. בבבלי קט"ו רע"א: יום כיפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים וכו'. אבל בר"מ פ"א מה' שביתת עשור ה"ג (בד' רומי ובכי"י, לרבות כת"י רבינוביץ על קלף): ומפרדין ברמונים וכו' ובפרידת רמונים. וכן גרס בבבלי גם בעל המאור ספט"ו והרא"ה, עיין בחדושים המיוחסים להר"ן ספט"ו. אבל בר"ח שם: מפרכין ברמונים. 42 וכ"ה בר"מ שהבאנו לעיל בפנים בד"ק ובד"ו רפ"ד והנגררים אחריהם. וכנראה שתקנו בר"מ ע"פ הרב המגיד שם שגרס כן בגמרא, עיי"ש. וכן במאירי קי"ד ב' ד"ה קניבת: בשלמא פירוך רמונים וכו', ולעיל שם ד"ה יו"ט בפיצוע אגוזים ופירות רמונים. ועיין גירסת הרוקח שהעתקנו לעיל, שו' 66.

569. ומדיחין בכבושין. וכן בירושלמי ספט"ו, ט"ו ע"ב: שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות וכו', כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות לא מן המנחה ולמעלן. וכן בירושלמי פסחים פ"ד ה"ד, ל"א ע"א: מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלן. אבל בבבלי קי"ד סע"ב: תניא כוותיה דר' יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק וכו'. ופירש"י קי"ד ב' והר"מ בפ"א מה' שביתת עשור ה"ג שהכוונה לחיתוך העלים, ועיין גם בתוספות שם ד"ה אלא. אבל הרמב"ן (קי"ד ב') כתב: ומזה הירושלמי (שהעתקנו לעיל) נתברר לנו קניבת ירק שאמור כאן שהוא הדחה בעלמא, וכן שנינו בתוספתא, שאלו מנקב (צ"ל: מקנב) ממש בורר הוא וחייב, אבל (צ"ל: אפל') 43 ועיין בהערה שבהוצ' החדשות של הרמב"ן, ויש שם דרך רחוקה. בתלוש מניח הוא. 44 כלומר, שהרי הוא קונב ביוה"כ למוצאי יוה"כ, והיינו להניח, ויש כאן בורר. וכן הסתייעו מן התוספתא ברשב"א קט"ו א' ד"ה יוה"כ ובמיוחס להריטב"א קי"ד ב' ד"ה מותר. ועיין מ"מ פ"א מה' שביתת עשור ה"ג. ובמצפה שמואל ציין גם לבאורי הגר"א או"ח סי' תרי"א ס"ק ב'. והריני כמוסיף על דברי רבותינו שאין לומר שיש כאן מחלוקת של התוספתא והירושלמי על הבבלי, שהרי בירושלמי פסחים פ"ד הנ"ל אמרו: נראין דברים (כלומר, שמותר להדיח כבשים וכו') בדבר שדרכו לבוא בצונין, אבל דבר שדרכו לבוא ברותחין עד דיידא 45 צ"ל: דיירא = דאיירא, כלומר היורה. ובשרי"ר, עמ' 115, שו' 28: מן דאמרה גלשה וכו', וצ"ל: מן דאיירה גלשה. וכבר הראיתי בקרית ספר שי"ד, עמ' 223, על הירושלמי שבת פ"ד ה"א, ו' ע"ד: ההן דכמר איידה (צ"ל: איירה) צריך מחסרתיה צבחד, כלומר, זה שמטמין יורה וכו'. וכן בירושלמי מו"ק פ"א ה"ב, פ' ע"ב: איירא דציפורין איתפחת במועדא וכו', ופירושו היורה של בית המרחץ של ציפורין וכו', עיין בהערתי אצל ר"ש קליין בס' הישוב כרך א', עמ' 216 (לעמ' 140 שם). גלשה הוא מקנב . כלומר, בעוד שהיורה רותחת הוא מקנב את הירק (ואסור לו להדיח לפני חשיכה). הרי לך ברור שהדחה זו קנוב הוא, והוא מסלק את הלכלוך ע"י הדחה. ולהלן שם בירושלמי התירו לקנב אפילו דבר שדרכו לבוא ברותחין. ועיין במאירי ספט"ו, ולפלא שלא העיר על הירושלמי הנ"ל. ואין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא על הלשון "מקנב" שהכוונה להדחה, ובוודאי שאין כאן מחלוקת בהלכה בין הירושלמי והבבלי. ובתוספתא כאן לא נזכר החילוק בין יוה"כ שחל להיות בחול ובין יוה"כ שחל להיות בשבת. ועיין בבבלי קי"ד ב' ואילך ובירושלמי פסחים הנ"ל. ומשני התלמודים מוכח שכל האיסור הוא מפני שמקנב לאכול בערב, אבל בשבת לאכול מיד מותר לכ"ע. ועיין מ"ש להלן.

6עם חשיכה. בירושלמי ובבבלי הנ"ל: מן המנחה ולמעלה. ובירושלמי פ"א רה"ב, ג' ע"א: אנן תנינן סמוך למנחה. תני ר' חייה סמוך לחשיכה וכו' הדא אמרה אפילו חשיכה דתנינן דבתרה מנחה היא. אבל כבר העיר הגר"א (או"ח סוף סי' רנ"ב) ש"עם חשיכה" פירושו עם חשיכה ממש, וכ"ה הסיגנון בכמה מקומות. 46 עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 24–25, ובהע' 39 שם. ולפ"ז אפשר שלא התיר ר' יוסי לפצוע באגוזים ולהוציא את האוכל, ולפרד ברמונים, 47 עיין מ"ש לעיל, שו' 67–68, ד"ה לא משבת. ולהדיח בכבושין (עיין במשנתנו ביצה פ"א סמ"ח) אלא בסמוך לחשיכה ממש 48 בוי"ר פט"ו, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שכ"ח: רבי ור' ישמעאל בר' יוסי היו יושבין ועוסקין במגילת קינות ערב תשעה באב עם חשכה. ובמקבילה שבירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג: מן המנחה ולמעלה. ברם בקטעים מן הגניזה שפרסם מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ג, עמ' 242, חסרות המלים "מן המנחה ולמעלה" (ועיי"ש בהערת הרינ"א). ומאידך גיסא חסרות המלים "עם חשיכה" בוי"ר בכי"י אוקספורד ואינן גם במקבילה שבאיכ"ר פ"ד, כ', הוצ' בובר, ע"ז ע"א. ולפ"ז לא נזכרו כלל שעות היום בתחילת הספור. שאוכל מיד. ועיין באגלי טל מלאכת בורר ס"ק ה', אות ט', ע"ז ע"ג (בעניין בורר אוכלין ע"מ לאכול לאלתר). ומטעם זה לא הביאו בירושלמי ובבבלי את דברי ר' יוסי מפני שאין הלכה כמותו. ובתו"כ אחרי פרק ז' ה"ה, פ"ג ע"א, שנינו לעניין יום הכפורים : וכל מלאכה לא תעשו, יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות, ודין הוא נאמר כאן מלאכה, ונאמר מלאכה במלאכת המשכן, מה מלאכה האמור' במלאכת המשכן שיש עמה חשובה (כלומר, שהיא מלאכת מחשבת), אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה חשובה. ולפי דרכנו למדנו שמותר גם להציע את המטות ע"מ להסב ולאכול עליהן במוצאי יוה"כ (עיין להלן) ולהדיח את הכוסות לשתות בהם לערב במוצאי יוה"כ. ולא עוד אלא שהברייתא לא הזכירה כלל שאין עושין כן אלא מן המנחה ולמעלה, וכולן נתמעטו מפני שאינן מלאכת מחשבת. 49 ועיין בהשגות הראב"ד פכ"ג מה' שבת ה"ז ובפי' הרמב"ן על התורה אמור כ"ג, כ"ד. ועיין רש"י קי"ד סע"ב ד"ה אלא לאו לקניבת ירק. יתר על כן מכאן משמע שהתירו לעשות כן ביוה"כ שלא יתעכב לעשות מלאכות אילו בערב, ונמצא מסתכן מחמת רעבון, 50 כמובן שאין מכאן ראייה גמורה, שהרי יתכן שלא נקטו כאן אלא מטבע קבוע לעניין שבת ויו"ט (עיין להלן בפנים ממכילתא דרשב"י) של מלאכות מותרות, ועושה הכל על מנת להשתמש בו ביום. ושמא כיוונו בתו"כ בקניבת ירק וכו' לתינוקות, והכל לבו ביום. שכן אמרו בירושלמי (פסחים פ"ד ה"ד, ל"א ע"א): אם אומר את כן, אף הוא משתבש (כגי' שרי"ר, עמ' 115, שו' 29) ולא מקנב, ונמצא בא לידי סכנה. ופי' בפ"מ בל"א שהסכנה היא שיאכל ירק בתולעיו. ומטעם זה היה אפשר להתיר לו גם להדיח את הכוס מבעוד יום (עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ג, ג' ע"ב, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו סוף עמ' 31 ואילך), אבל כאן התירו לו גם להציע את המטה ע"מ להסב עליה, ומוכח שהסכנה היא סכנת רעבון, וכפירוש בעל ק"ע וכפירוש ראשון שבפ"מ. ויש מכאן סיוע לפירוש בעל המאור ספט"ו, הרמב"ן והמאירי (קי"ד ב' ד"ה יו"ט) בבבלי שפירשו שם מפני עגמת נפש העתידה לבא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח וכו'. 51 ועיין היטב במיוחס להריטב"א קי"ז ב' ד"ה אבל לא משבת ליוה"כ ובד"ן פט"ז סי' תמ"ה ד"ה ומדאמרינן. וברייתא זו שבתו"כ נשנית (בשינויים קלים) גם במכילתא דרשב"י בא, עמ' 19, לעניין יו"ט, אלא ששם הפירוש הוא לקנב, להדיח את הכלים ולהציע את המטות ע"מ לאכול באותו יום. ועיין היטב בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א.

770. מדיחין כלים משבת לאותה שבת. בה"ג שבת פט"ז (ד"ו י"ח ע"ד; ד"ב, עמ' 94): ת"ר מדיחין כלים בשבת (בד"ב חסר) לאותה שבת, אבל לא למוצאי שבת, כיצד קערות וכו'. 52 ומשם ואילך כלשון הברייתא שבבבלי קי"ח א'. והנכון בה"ג ד"ב שם, ובד"ו נשמט קצת, עיי"ש.

870-71. אבל לא משבת זו לשבת אחרת. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל ליתא. והנכון כלפנינו, ופירושו שאפילו כלים שאינו משתמש בהם אלא בשבת גרידא אסור להדיחם בשבת זו לשבת אחרת, אעפ"י שמכין משבת לשבת, מפני ששבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, עיין בבלי קי"ד ב' ובמאירי שם סד"ה יוה"כ. ובר"מ פכ"ג מה' שבת ה"ז: אלא אם כן הדיחו לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת . והשוה לשון בה"ג הנ"ל. ועיין בבלי קי"ז ב' ובחי' המיוחסים להר"ן שם ד"ה ולא משבת זו.

971. כיצד אכל בהן בלילי שבת וכו'. עיין ירושלמי ספט"ו, ט"ו ע"ב, בבלי קי"ח א'.

1072. שיאכל בהן לסעודה. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: בסעודה, והיא היא. וסתם סעודה בשבת היא סעודת חצות היום. 53 עיין מ"ש יוסיפוס בספרו חיי יוסף פנ"ד סי' רע"ז. והיונים שבתקופה ההיליניסטית קראו לאותה סעודה אריסטון (αριστον), ואכלוה באמצע היום. 54 עיין חיי יוסף הנ"ל, וירוש' ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ב. ובברייתא שבירושלמי הנ"ל: לחצות. ובבבלי הנ"ל: בצהרים. וכן להלן ביצה פ"ד, שו' 30: אחד לילך בו שחרית לבית המדרש, ואחד לילך בו בסעודה וכו', עיין מש"ש, שו' 29–31 ד"ה שנים.

1174. מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה וכו'. וכ"ה ("שאם ירצה") בכל נוסחאות התוספתא כאן ולהלן בהצעת המטות. וברוקח ריש סי' נ"ה: בתוספת' מדיחין י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה מהן, מציעין י' מצעות שאם יצטרך יסב על אחת מהן.

1275. של בית רבן גמליאל לא היו מקפלין כלי לבן וכו'. בבלי קי"ג א'. ופירש"י: רבותא נקט, וכל שכן צבועים, עיין בבבלי שם. ובירושלמי לא נזכרה הברייתא שלנו ולא החילוף בין חדשים לישנים, וצבועים ללבנים, ולא בין אם אין לו להחליף ויש לו להחליף.