תוספתא כפשוטה על שבת יב:ד

110. הצד צבי חיגר וחולה וקטן פטור. כ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי פי"ד ה"א, י"ד ע"ב: הצד צבי חיגר סומא חולה קטן פטור. ובבבלי ק"ו ב': היגר וזקן 3 שינוי כזה בין המקורות מצוי מאד, עיין גם להלן עירובין פ"ו, שו' 13, ומש"ש. וחולה פטור. והר"מ פ"י מה' שבת הכ"ד הזכיר קטן ע"פ התוספתא והירושלמי. ובמאירי ק"ו ב' ד"ה הצד: וגדולי המחברים כתבו כן בקטן, ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כל כך, 4 שמא כוונתו לקטן שכוח ריצתו הוא פחות מריצת אדם בינוני, והוא נחשב כניצוד ועומד ביחס לאדם. ומכאן יוצא שכל בריה שאינה יכולה לעוף, או לברוח ולהשתמט מבן אדם, אין בה משום צידה. ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ז. ועיין במשנת ב"ק פ"ה סמ"ו ובירושלמי שם, לפי שרי"ר, עמ' 241, שו' 27, ובבבלי שם נ"ד סע"א. וכתב במאירי בב"ק שם, עמ' 161: "ועניין הקטן בזה, כל שלא הגיע ללמוד חרישה, שמתוך ביעוטו אינו נשמר". ובשבת הנ"ל כתב: ואין הפרש בחולה שהזכרנו בין חולה מחמת עייפות לחולה מחמת שאר סיבות. 5 בבבלי ק"ו ב': והתניא חולה? א"ר ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא (קדחת), הא בחולה מחמת אובצנא. ופירש"י והר"ח (ק"ז א') שחולה מחמת אובצנא (עייפות) הצדו פטור. והרב המגיד פ"י מה' שבת הכ"ב הביא בשם הר"ח שמחמת אובצנא חייב, והוא כפירוש אחר שהביא בערוך ערך אש א'. ואשר לסומא שבירושלמי הבבלי חולק, עיין מ"ש להלן בסמוך.

2הצד את הישן חייב. לכאורה משמע שאף כאן בצבי עסיקינן. וכן מפורש בבבלי הנ"ל: ת"ר הצד צבי (בר"ח ק"ז א': פתי סומא וכו') סומא וישן חייב. חיגר וזקן וחולה פטור. ומפרש שם: הני בעיין דבויי, והני לא בעיין דבויי, דכמאן דכפיתי דמו, 6 כ"ה בכ"י אוקספורד (עיין דק"ס, עמ' 232, הע' ק'), בר"ח ק"ז א' ובאוה"נ ביצה, עמ' 56. כלומר, לסומא וישן צריכים לארוב ולהתגנב להם, מפני שהם מרגישים ויברחו, אבל לחיגר ולזקן אינם צריכים לארוב, מפני שאינם יכולים לברוח. אבל בירושלמי הנ"ל: ישן חייב דו קמיץ חדא ופתח חדא, כלומר שעוצם אחת מעיניו ופותח אחת. והעיר ברד"ל שם על מדרש סוף שה"ש: מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה וכו'. 7 ובתרגום שה"ש שם (פ"ח, י"ד): תהי דמי לטביא, די בעידן דדמיך עינא חדא קמיץ ועינא חדא יהא פתיח, או כארזילא דאילא, דבעידן דעריק וכו'. ובתוספ' חולין נ"ט ב' ד"ה והרי צבי (וציין להן בקומץ מנחה כאן): ור"ת אומר דזהו שאנו קורין צבי וכו', וחזינן נמי דבשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה, ואמרינן במדרש שה"ש וכו'. והמדקדקים היונים מספרים (לפי Bochart בספרו Hierozoicon ח"א ס"א פכ"ה, עמ' 926) שהצבי (δορκάς) ישן בעינים פתוחות. ולפ"ז הכוונה לאורזילא, Antilope dorcas, והיא נקראת ביוונית על שם ראייתה החדה והמופלגת. וסיים ברד"ל שם שלפי זה משמע שדווקא צבי ישן חייב, אבל שאר חיות ישן כסומא ושניהם לפטור, כשיטת הירושלמי שפוטר בסומא. וכיוון בזה לאליהו רבה סי' שט"ז ס"ק ג', שהעיר על דברי הירושלמי והרוקח סי' ע"ח, והוכיח מן הבבלי הנ"ל שהוא חולק על הירושלמי, ומחייב גם בסומא, ובזה הרי בוודאי אין חילוק בין צבי לשאר חיות. ולפיכך פסק הר"מ בפ"י סהכ"א: הצד את הישן ואת הסומא חייב (וכ"ה בסמ"ג לאוין ס"ה, י"ד סע"ד) ולא הזכיר כלל צבי, ומוכח שכן הדין בכל החיות. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' שט"ז, אות ג'.

310-11. הצד יוני שובך ויוני עליה וכו'. כל הברייתא במפתח לר"ן גאון ק"ז א' (מ"ד ע"ב) בשם תוספת שבת עיי"ש. והברייתא שלנו בבבלי ביצה כ"ד א'. ובארו בלשון אחד בבבלי שם שההבדל בין יוני שובך וכדומה לתרנגולין ויוני הרדסיאות הוא, שיוני שובך אין מזונותיהן עליו, 8 מפני שהן משוטטות וממלאות את כריסיהן בחוץ, עיין בבלי ב"ב כ"ג א' ועוד. ולפיכך אעפ"י שחוזרות בעצמן לכלובן בערב, מ"מ אינן נחשבות ברשותו, מה שאין כן תרנגולים וכדומה שמזונותיהם עליו, ומכיוון שהם חוזרים בעצמם למזונותיהם הרי הם כניצודים ועומדים. וכן נתבאר חילוק זה גם להלן פי"ז, שו' 56 ואילך, ובבבלי שבת קנ"ה ב', עיי"ש. 9 אבל עיין בירושלמי ספי"ג, י"ד ע"ב, ומ"ש בפירושו בירושלמי כפשוטו, עמ' 181. ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ז, במגיד משנה שם, ברמב"ן, רשב"א ובמיוחס להריטב"א ק"ו ב', רשב"א ביצה כ"ג ב', בית הבחירה למאירי שם, עמ' 138, ור"ן שם פ"ג סי' תתצ"ד. ויש להוסיף את כל הראשונים הנ"ל באהצו"י כאן, עמ' 134. ולעיל תרומות פ"י, שו' 20 ואילך, שנינו: נותן אדן כרשני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש. ועיין מ"ש בפירושה בח"א, עמ' 469. ואפשר שהפירוש הוא, ואינו חושש להפסד תרומה, אעפ"י שיוני השובך אינן ברשותו ואין מזונותיהן עליו מ"מ מותר, שהרי סוף כל סוף הן שלו ויכול לצודן כל זמן שירצה ונהנה מאכילתן. אבל מלשון התוספתא שם משמע יותר כמו שפירשתי: שאם לא כן למה לא שנו בקיצור: מאכיל אדם כרשיני תרומה ליוני שובכו.

411. שקיננו בטפיחין וכו'. כלומר בקנים כמין כדים שהיו עושים בראשי הגגות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, ד"ה ועושין טפחים. ועיין מ"ש להלן.

512. ויונים הרדסיות וכו'. בד: הרדסיו', ובכי"ע: הרדסייאות, ובכי"ל: דורסיות, ובס' המפתח הנ"ל: ויוני הרדסיות. וכן רבו הגירסאות בשאר המקומות שמנו שם מין זה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 27 ואילך. וכבר נחלקו ר' חייא ור"ש ברבי (בבבלי חולין קל"ט ב') אם הן נקראות על שם הורודוס המלך (שגדל אותן במגדלים בארמונו), או על שם מקומן (רודסיות, מן האי רודוס). ושני הפירושים יש להם סמוכים ממקומות חיצוניים, עיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית), עמ' 525, הערות 974–975, מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 29. והחילוק בין העופות הללו שברשותו ובין העופות שאינן ברשותו נשנה גם בהרבה מקומות אחרים, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, סד"ה ועושין.

6וכל דבר שאין מחוסר צדה פטור. במשנתנו רפי"ד: חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. ונחלקו הראשונים ב"פטור" שבברייתא שלפנינו אם הוא פטור ומותר (ואגב ששנינו לעיל חייב, נקט הכא פטור), או פטור ואסור, ככל פטורי שבת. עיין בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ה', קמ"ג ע"ג, ובהערות ר' מאיר יונה שם, הערה כ"ו. ועיין בראבי"ה ח"א סוף סי' רל"ה.

712-13. הצד זבובין ויתושין חייב. בבבלי ק"ו ב': ת"ר הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב דברי ר' מאיר. ופירש"י ובחידושים המיוחדים להר"ן שחגבין וגזין נאכלין, 10 אלא שרש"י פירש שגיזין הם חגבים טהורים, וכבר תמהו עליו מן הבבלי בכורות ז' ב' (עיין במל"מ פ"א מה' מאכלות אסורות הכ"א שציין לו רע"א בגליון הש"ס במקומו, ומה שתמה עליו במנחת סולת, להגרד"צ מדוקלא, קכ"ט ע"ב). ועיין תוספתא בכורות פ"א ה"ח ומ"ש בתס"ר ח"ב, ריש עמ' 266. ועיין ר"מ פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ג ובצפנת פענח שם. ובבבלי ביצה ל"ו ב' מוכח שדבורים אין במינן ניצד. אבל באליהו רבה סי' שט"ז, אות י"א, בקרן אורה בסוגיין ובצל"ח ביצה ל"ו ב' העירו שמרן (בב"י טאו"ה סי' שט"ז) פירש את הבבלי שם: קמ"ל שדבורים מינן ניצוד. ושיעור דברי ר' מאיר הוא שבין שמינו ניצוד 11 כגון חגבים וגיזין. ועיין ר"ח ק"ז סע"א, ומשמע מדבריו שלכל הפחות חגבים הוא מין הניצוד. ובין שאין מינו ניצוד (כגון צירעין ויתושין) חייב, כדעת ר' אליעזר בבבלי ק"ז ב'. ובאליהו רבה סי' שט"ז אות י"א הביא ראייה מן התוספתא כאן לשיטת רש"י. אבל העיר על הירושלמי (פי"ד ה"א, י"ד ע"א) ששנו שם: הצד זיזין זבובין חגזין יתושין חייב. ולפ"ז ברור שאף גיזין אין במינן ניצוד, שהרי ר' יהודה פוטר בהן, עיין בשי"ק ד"ה ר"י. והר"מ בפ"י מה' שבת הכ"ד מנה אף חגבים בדברים שאין במינם צידה. ולפ"ז כל המינים שהזכיר ר"מ בבבלי הן בריות שאינן במינן ניצד, ועל כולם חולקים החכמים שם. ומן התוספתא והירושלמי משמע שלא כללו חגבים בבריות שאין מינן ניצד. ועיין בשי"ק ד"ה הצד ומה שהשיג עליו בתכ"מ כאן. ועיין מ"ש להלן.

813. ור' יהודה פוטר. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומוסיף שם: וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. ובבבלי הנ"ל: וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור. ורש"י במשנתנו (ק"ז א') פירש: שלא לצורך פטור. דאין במינו ניצוד, והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ור' שמעון היא, כדמוקי לה בגמרא. וכבר תמה ע"ז בתוספות בכורים כאן, ובאבני נזר או"ח ח"א סי' קפ"ט אות ה', מן התוספתא שלנו שמפורש בה שר' יהודה פוטר, והרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. 12 עיין בתוספות צ"ד א' ד"ה את המת ובירושלמי יומא פ"ג ה"ה, מ' ע"ג. ועיין בתוספ' רי"ד ק"ז ב' ד"ה מ"ת שכתב: ור"מ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צרעין ויתושין, אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא (כלומר, שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה), וחכמים דפטרי' הן ר"ש. ולפלא שהרי כאן ובירושלמי מפורש שר' יהודה פוטר. ברם כמה מן הראשונים (עיין בתוספות ק"ז א' ד"ה שלא) חולקים על רש"י וסוברים שאפילו צד לצורך פטור על מינים הללו משום צידה, וכן דעת הר"מ בספ"י הנ"ל שפוטר אפילו צד חגבים, והרי חגבים מותרים באכילה, ובוודאי שלפעמים צדם לצורכו, ולא עוד אלא שהר"מ מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, עיין לעיל שם הכ"א, כפי שהעירו באחרונים הנ"ל. ועיין באבני נזר הנ"ל, אות ז'.