תוספתא כפשוטה על שבת יב:ה

1הצד חגבים בשעת הטל פטור וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ופירש"י: בשעת הטל עיניהם מתעוורות, והרי הן ניצודין ועומדין. ולשיטת הר"מ הנ"ל שחגבים אין במינן צידה, צריך לפרש שהתנאים בברייתא זו סוברים כר' אליעזר (ק"ז ב') וכר' מאיר (ק"ו ב') שאף הדברים שאין במינן צידה חייב.

214. לעז' בן מהבאי אומ' וכו'. וכ"ה ("בן מהבאי") בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל. ובכי"ל: ר' 13 ברוב המקומות נזכר תנא זה בלי התואר רבי. אלעזר בן מחבי. ובירושלמי: בן אחבאי. ועיין גם להלן יבמות פי"ד ה"ד ובמקבילות. ובתו"כ ריש ויקרא סוף פרש' א': אלעזר בן אחווי, ובכ"י רומי ב' שם: בן אחביי. 14 עיין בהערות רמא"ש לריש תו"כ שהוציא לאור, עמ' 38. והשוה גירסת הילקוט שם ומס' כלה פ"ב הט"ו, הוצ' היגד, עמ' 210. ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בצופה האנגלי סידרא חדשה חל"א (1941), עמ' 234, הע' 32. ובב"ר פצ"ח, ג', עמ' 1252: אלעזר בן אחוי אומ' וכו'. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 67: אלעזר בן אחמי. ובגנזי שכטר ח"א הוצ' הגר"ל גינצבורג, עמ' 122: אלעזר בן מה (ונמחקה המלה מה) אהבי אומ' וכו', וצ"ל: בן מהאהבי (במלה אחת) וכו'. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג שם, עמ' 109, על טיב השם.

315. הצד בהמה חיה ועוף מאפר שאינן ברשות אדם וכו'. במשנתנו פי"ד מ"א: חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. ונראה שהתוספתא מבארת מהו רשותו, ולפיכך הצד, כלומר בחצרו, חיה ועוף בני תרבות הבאים מאפר שאינו ברשות אדם, וגדלים בו, הרי אם נכנסו לחצר גדולה והם מחוסרין צידה, חייב, משום שהם נחשבים כאילו אינם ברשותו. והתוספתא מסיימת לנו שאפר שאינו ברשות אדם (כגון מחוץ לתחום) הבהמות שרועות בו אינן ברשותו. ועיין בתוספתא, בירושלמי ובבבלי סוף ביצה ובבבלי כאן מ"ה ב'. ובכי"ל יש כאן השמטה. ועיין מ"ש להלן.

416. מן האפר שברשות אדם אע"פ שמחוסרין וכו'. כלומר, אם הבהמה והחיה באות מן האפר שברשות אדם וגדלות בו, אעפ"י שנכנסו לחצר גדולה, וצדן פטור. ובד: לאפר שברשות אדם וכו', ואין לאפר אלא באפר, 15 בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד במשנה ובתוספתא, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך. ועיין בשנו"ס (לשו' 15–16) גי' כי"ל, ואפשר לסדר שם את ההשמטה באופן אחר, והיינו שנשמט שם: "מאפר... חייב", ולפי זה גרס בכי"ל כגי' ד. כלומר, בהמה וחיה הגדלות באפר שברשות אדם. ובכי"ע: בין אפר וכו', וצ"ל: מן אפר וכו'. ובמאירי למשנתנו הנ"ל כתב: זהו שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור מ"מ לכתחילה אסור, כדין כל פטורי שבת וכו', ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריות שגדלו ברשותו, אבל תרנגולים ואווזים ושאר הביתיים אף מרשות הרבים לבית מותר. ועיין בשו"ע או"ח סוף סי' שט"ז ובאליהו רבה שם.

516-17. הפורס מצודה על גבי בהמה חיה וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: הפורש מצודה לבהמה חיה וכו'. ונראה שהנכון כלפנינו, שהרי הסיפא שלהלן מקויימת גם ע"י הראשונים. ופירושו שפרס את המצודה על ידי חיה ועוף, בשביל חיה ועוף, 16 דוגמת "ועל גבי החולים" שבמשנת תרומות פי"א מ"י. ועיין גם חגיגה פ"ג מ"ז, יבמות ספ"א ועוד בכ"מ במשניות ובברייתות. כלומר שעדיין אינם לפניו. וגירסת כי"ע וכי"ל קשה שלפיה גורס בסיפא "על גבי" ושם מוכרחים לפרש על גבם ממש, וא"כ כיצד אפשר לומר "אם נכנסו לתוכה" והרי הם כנוסים ועומדים שם.

617. אע"פ נכנסין לתוכה פטור. כלומר, אעפ"י שנכנסו לשם וניצודו פטור, מפני שבשעה שפרס לא היו שם, ולא היה ברור שיבואו.

717-18. לבהמה חיה ועוף אם נכנסין לתוכה חייב. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: הפורש מצודה על גבי בהמה וכו'. 17 אצל צוקרמנדל נכפלה בטעות בבא שלמה, והיא, כנראה, טעות הדפוס. והנכון כלפנינו, ופירושו אם פרס את המצודה לבהמה חיה ועוף (שהיו לפניו) כנגד דרך הילוכן, ונכנסו לשם חייב. וכן בתוספות י"ז ב': אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו, מ"מ גזרו לפרוש מצודה, דפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב. וכן הובא ברשב"א ובמיוחס להריטב"א שם. וברור מתוך דבריהם שאם ניצודו בשעת פריסת המצודה חייב. וכן מוכח בשו"ת מהר"ח או"ז סי' מ"ז. ובמנחת חינוך מצוה ל"ב אות כ"ח כתב על דברי התוספות: ואיני מבין, אפילו אם יודע שנכנס, כיון דנכנס מעצמו, בלא מעשה שלו, ודאי פטור וכו'. וכדבריו משמע במאירי י"ז ב' שכתב: אלא שיש כאן עוד מקום עיון, והרי אפילו פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות. ועיין במנחת סולת, קכ"ט ע"ג, ובשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"א אות ז'.

818. המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור. ר"מ פ"י מה' שבת הכ"ד. ובמגיד משנה שם: "תוספתא פר' י"ג, 18 והיה לפניו חילוק הפרקים כבד ובכי"ל, עיין לעיל פ"ח, הע' 23. ואני תמה למה לא אמרו מותר וכו' ". ובמרכבת המשנה שם: וטעם האיסור פשוט, דעינינו הרואות דכל מלאכה שחייבין על עשייתה חייבין ג"כ על ביטולה, כמו אורג ובוצע, קושר ומתיר, תופר וקורע, כותב ומוחק, בונה וסותר וכו', שאין כן מפרק דלא משכחת לה מפרק ע"מ לצוד, הילכך הוי לה מלאכת קלקול, מיהו מ"מ הא ודאי דפטור אבל אסור, כדין כל המקלקלין. ולא זכיתי לרדת לסוף דעת הרב שהרי משכחת לה שכל זמן שלא פרק את המצודה מעל גבי בהמה אינו יכול לתפוס בה חיות אחרות, והוא מפרק את הבהמה מן המצודה כדי לפרוס אותה מחדש. ובקרית ספר להמבי"ט במקומו: המפרק חיה וכו', דאע"ג דסותר וקורע חייב, היינו משום דהוו במשכן, האי לא הוי במשכן, ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ע"ג ב', ד"ה תוד"ה מפרק. ומסתבר כפירוש הרב המגיד שבאר שהטעם הוא משום מוקצה, ונראה שלמד כן מדברי הרשב"א (ק"ז א') שהקשה על דברי הגמרא (שאמרו שם: נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך): "יושב ומשמר אבל נוטל לא? ואמאי אפילו ליטול למה לא, כיון שכבר ניצוד? וי"ל דמדאורייתא ודאי מותר, אלא שאסור לטלטל משום טלטול דמוקצה". ומה לי ליטלה מתחת כנפיו, מה לי לפרקה מן המצודה ?