תוספתא כפשוטה על שבת יג:יב

152-53. מלא מים להשקות בהמתו וכו'. פיסקא ממשנתנו פט"ז מ"ח. ועיין להלן.

253-54. ליקט עשבים להאכיל וכו'. בבלי קכ"ב א' בשינוי סדר ("ליקט וכו' " לפני "מלא וכו' "), אבל בכי"מ שם וכן בה"ג ד"ב, עמ' 95, חסרה הבבא של מלא מים וכו' (אבל ישנה בה"ג ד"ו, וכסדר שבבבלי).

354. ואם בשביל ישראל אסור. עיין בראשונים שנציין להלן פי"ז, שו' 31 ושו' 32, שנחלקו הראשונים אם אסור לישראל אחר, עיי"ש.

455. אבל גוי שמכירו הרי זה אסור. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ומפרש הרי"ף פט"ז סי' ת"ס: גזירה שמא ירבה בשבילו. וכ"ה בר"מ פ"ו ה"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ולעניין טיב ההכרה, עיין באוה"ג, התשובות, עמ' 115 ואילך. ועיין בתוספת שבת סי' שכ"ה אות מ' שהעיר על דברי הש"ך יו"ד סי' רכ"ו אות י"א (והוא מן הירושלמי נדרים פ"ה ה"ב, ל"ט סע"א), ואינו עניין לכאן, אלא העיקר כדברי הגאונים שהדבר תלוי באומד דעתו.

555-56. מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת. בבא זו ליתא בבבלי הנ"ל. ומדברי התוספתא מוכח שיש כאן טעם נוסף, ואפילו במקום שאין לחשוש שמא ירבה אסור במכירו. וכן הוכיחו כמה מן הראשונים מתוספתא זו שאפילו עשה הגוי לעצמו שלא בפני ישראל אסור אם הוא מכירו, עיין בראבי"ה ח"א סי' ש"פ, עמ' 405, או"ז ח"ב סי' שנ"ח, ע"ו רע"א, והובאו דבריו במהר"ח או"ז סי' פ"ה, כ"ו ע"ג. וכן הסתייעו מכאן בתוספות ביצה ג' א' ד"ה גזירה (=הגהות אשר"י פ"א סי' א') ובהגהות רבינו פרץ לסמ"ק סי' רפ"א, ד' קרימונה, קמ"ה ע"א, 49 בדפוס זה ובכל הנגררים אחריו לא נזכר המקור, אבל בד"ק מפורש: בתוס', אלא ששם בטעות: מפני שמרגילו לשנה (וצ"ל: לשבת) הבאה. וברבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב חי"ב (קרוב לסופו) שאפילו צלה הגוי דג מליח לעצמו, ולא שייך בו שמא ירבה לישראל אסור, מפני שמרגילו לשבת הבאה. ובתשה"ג הוצ' קורונל סי' צ"ג (=אוה"ג, עמ' 114): מי שהיה שרוי בין הגוים בשבת ולא היה לו מה יאכל, נכנס לבתיהם של גוים ומצאם אוכלים לחם חם וחלב שחלבו אותו היום, ופירות תלושים מן הקרקע, ודרכו לאכל עמהם בחול וכו', לא יפה עשה ועובר ופושע הוא בדבר זה, שאעפ"י ששנינו נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, הא קא תנינן בתוספתא בד"א בשאין מכירין אבל מכירו אסור, וכ"ש זה שדרכו לאכול עמהם בחול. וגם אותה [ש]שנינו ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה הגוי כבש לירד בו וירדו בו הזקנים, ואעפ"י שהיו מכירין ר"ג, (או) אינו דומה הנר וכבש לפת וחלב, לפי שהנר וכו' נר לאחד נר למאה, וכן הכבש, אבל פת וחלב וכו'. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה, שהרי בנידון שלו לא ידעו הגוים שיבא ישראל, ועשו לעצמם, ואין כאן הטעם שמא ירבה, ולמה אסור. ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שהגאון כיוון לתוספתא כאן ולא לברייתא שבבבלי, וכאן הרי מפורש שהטעם הוא, מפני שהוא מרגילו לשבת הבאה, ולפיו אפילו עשה לעצמו אסור. ברם בבבלי קכ"ב א' שאלו: הא רבן גמליאל מכירו הוה? אמר אביי שלא בפניו הוה (כמפורש להלן שו' 65–66, עיין מש"ש). רבא אמר אפילו תימא בפניו. נר לאחד נר למאה. הרי לך מפורש שאם עשה הגוי שלא בפני ישראל מותר, אפילו אם הוא מכירו. אבל כבר כתבו בתוספות שם ד"ה אמר אביי שאף אביי מודה בטעם של נר לאחד נר למאה, אלא שבנידון רבן גמליאל שהיה נשיא לוא היה עושה בפניו היה נראה שעושה בעיקר וביחוד בשבילו. אבל אם עשה שלא בפניו, הרי אינו נראה שעשה בשבילו, ומטעם שמא ירבה אין כאן, משום שנר לאחד נר למאה. ולכאורה יש כאן סתירה מפורשת לטעם התוספתא שאוסרת, מפני שלא ירגילו לשבת הבאה, וא"כ אף בכבש צריך להיות אסור, ואפילו שלא בפניו אם הוא מכירו. ברם כבר תירץ במ"א או"ח סי' שכ"ה, אות כ"ח, שאין חוששין לשבת הבאה אלא בדברים רגילים ותדירים, אבל בספינה, הרי אין רבן גמליאל תדיר בספינה עם אותם גויים. ואעפ"י שמדברי הגאון מוכח שאם הגוי הדליק לעצמו נר מותר לישראל להשתמש לאורה, אעפ"י שהוא מכירו, כבר תירץ במ"א הנ"ל, שלא חששו אלא שמא ירבה הגוי בשביל ישראל בשבת הבאה, אבל לא שיעשה בשבילו מלאכה שאינה צריכה לגוי כלל, ובנר אם ידליק, ידליק לשניהם. אבל הר"מ בפ"ו מה' שבת סה"ג פסק שדווקא כל דבר שאפשר להרבות בשביל ישראל אסור במכירו. ובהגה"מ שם אות ז' העתיק את לשון התוספתא. וכן בר"ן פט"ז סי' ת"ס (במשנה שם ד"ה ואם בשביל ישראל) העתיק את לשון התוספתא, אעפ"י שמדבריו להלן שם מוכח שהוא פסק ששלא בפניו שרי, אפילו במכירו. ונראה שהם סמכו על פשטות לשון הבבלי הנ"ל ששלא בפניו מותר, אפילו אם הוא מכירו, ואין אנו חוששים שמא יעשה כן בשבת הבאה. וכן מוכח מלשון הגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 115) והרי"ף הנ"ל שכל האיסור במכירו הוא שמא ירבה בשבילו עכשיו, וטעם התוספתא הוא לאו דווקא. וכן ברשב"ש סי' קע"ה, ל' ע"ד: ובתוספתא אמרו שאם הגוי מכיר הישראל אסור שמא ירבה בשבילו. ועיין ברמב"ן ספט"ז, קכ"ב ע"א, ובסמ"ג לאווין ס"ה, כ' ע"ב, שהביאו את התוספתא.

656. וכולם שעשאום ישראל בין בשוגג וכו'. וכתב עלה ברמב"ן הנ"ל: רישא דברי הכל, והך סיפא לא ידענא מאן קתני לה דמשווה שוגג ומזיד, אלא שיש לומר אסור לו קתני ור' יהודה היא. ושמא היה קשה לו לרבינו שאין "אסור" זה דומה ל"אסור" שנשנה לעיל שהוא אסור לכל ישראל, ולאו דווקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו (עיין בתוספ' קכ"ב א' ד"ה ואם), ולפיכך הגיה: אסור לו קתני. ושמא הברייתא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, עיין לעיל פ"ב, שו' 55 ואילך ושו' 60, ומש"ש. ובס' התרומה סי' רמ"ח: וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאין אכילה, כמו הדליק הנר, או עשה כבש, אסור ליהנות בו באותה שבת וכו'. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ד, שו' 19, ד"ה ובכי"ו.