תוספתא כפשוטה על שבת יד:י

141-42. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים וכו'. הרישא היא פיסקא ממשנתנו פי"ח מ"ב, וכל הברייתא בבבלי קכ"ח א'. ופירשו רוב הראשונים שהצריכו כאן הכנה מערב שבת מפני שסתם קש, עצים וזרדים עומדים להסקה. ובירושלמי פי"ח ה"ב, ט"ז ע"ג: א"ר זעירא לא אתייא אלא כר' חנינא דאמר עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרים לטלטל למחר. ונראה בפירושו שהירושלמי סבר שבעצים ואבנים, שאין להם תואר כלי, אינה מועילה הזמנה אלא לשיטת ר' חנינא, 34 וכפירוש צפוראי בירושלמי פ"ר ה"ב, ז' ע"א, שלר' חנינא במחשבה גרידא סגי, עיי"ש. ואין הבדל אם חשב עליהם לישיבה או למאכל. ודחה הירושלמי: א"ר יוסה שנייא היא הכא שהוא ככסא, כלומר שחבילי עצים וזרדים הקשורים יחד יש עליהם תואר כלי, ובזה גם ר' יוחנן ור' יונתן מודים (עיי"ש בירושלמי פ"ד הנ"ל) שמחשבה מועילה. וע"ז שאל ר' אלעזר שם: והתנינן חבילי קש, וקש לא כמפוזר הוא, כלומר, ואין עליו תואר כלי. 35 ועיין בנועם ירושלמי ובס' ניר במקומו, ודבריהם ז"ל לא נתחוורו אצלי, שהרי כבר הוכחנו ש"התקנה" בלשון א"י אינה אלא הכנה, ולאו דווקא התקנה ע"י מעשה, עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה מותקן. ועיין במשנתנו פ"כ מ"ה ובבבלי נ' א'. ואשר לזרדים נראה שהם ענפי האילנות שכורתים אותם בשעת הזמיר, כפירוש הר"מ, וסתמן לאו למאכל בהמה בלי הזמנה, ואינם הזרדים שנשנו לעיל פ"ח, שו' 19, יחד עם לולבין וחרובין, עיין מש"ש.

243. אם ניטלין באחת יד מטלטלין אותן וכו'. וכ"ה ("באחת יד") גם בד, כי"ע וכי"ל. ובבבלי הנ"ל: הניטלין ביד אחד מותר לטלטלן וכו'. וכן הגיה בתכ"מ גם כאן, ואין צורך, והוא ע"פ סיגנון המשנה בשביעית פ"ג מ"ט: כל שאינה יכולה להנטל באחת יד וכו'.

343-44. ואם לאו אין מטלטלין אותן. וכן בבבלי הנ"ל: בשתי ידים אסור לטלטלן. ופירשו המפרשים שמשום טירחא אתינן עלה. ועיין בבלי מ"ה ב', קכ"ג ב'. ועיין בתוספות ל"ה א' ד"ה ואפילו.