תוספתא כפשוטה על שבת טו:טו

170-71. אמ' ר' יוסה מנין לפיקוח נפש וכו'. וכן בערוך ערך פקח: בתוספת שבת בפ' אין עוקרין א"ר יוסי מנין לפיקוח נפש וכו'. אבל במכילתא כי תשא פ"א, עמ' 341: ר' יוסי הגלילי אומר כשהוא אומר אך את שבתותי תשמורו, אך חלק, ויש שבתות שאתה דוחה ויש שבתות שאתה שובת. ובכ"י מדרש חכמים שם חסרה המלה "הגלילי". ובבבלי יומא פ"ה ב': ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו', אבל בכתי"י ובראשונים שם: ר' יוסי הגלילי וכו'. ועיין תנחומא לך לך סי' ט"ז. ובירושלמי שם פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ב: ר' אבהו בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמרו מיעוט. ועיין בפי' הרמב"ן כי תשא ל"א, י"ג.

271-72. יכול מילה ועבודה ופיקוח נפש ת"ל אך וכו'. לפי מסורת התוספתא השוה ר' יוסי פיקוח נפש למילה ועבודה. ועיין תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז, י"ב ע"ד, שו"ת חתם סופר או"ח סי' פ"ה ומ"ש ר"י ענגיל בגליוני הש"ס ליומא מ"ו ב' ד"ה שבת. ועיין מ"ש להלן, שו' 76–77.

373-74. מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן. רש"י יומא פ"ה ב' ד"ה ומה בשם התוספתא, ועיין בר"ח שם שאף הוא פירש ע"פ התוספתא. והכוונה כאן שהתינוק הוא בספק סכנה מיד כשלא מל אותו, עיין בבלי נדרים ל"ב א' ובמקבילות. ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה' מילה ה"ב ובמגדל עוז שם ובתוספות מכות י"ד א' ד"ה לאפוקי. ובמכילתא ובבבלי חסר טעם זה. ועיין מ"ש להלן.

474-75. ומה על אבר אחד ממנו דוחין את השבת וכו'. במכילתא הנ"ל בשם ר' אלעזר בן עזריה. וכ"ה בבבלי כאן קל"ב א' וביומא הנ"ל בכל כתה"י ובראשונים, עיין דק"ס. ומדברי התוספתא משמע שהכל הוא מדברי ר' אליעזר הנ"ל. ובתנחומא יתרו סי' ח': א"ר אליעזר מק"ו ומה מילה שהוא אבר אחד מן אבריו של אדם דוחה שבת, סכנת נפשות שהיא כל גופו של אדם אינו דין שתדחה את השבת. ובתנחומא וישב הוצ' בובר סי' ח': אמר ר' אלעזר בן עזריה ומה המלה שאינה אלא אחת מרמ"ח אברים דוחה את השבת, רמ"ח אברים תחת האבן (כלומר, כשנפלה עליו מפולת, כמשנת יומא פ"ח מ"ז) אינו דין שדוחין עליו את השבת. ועיין תנחומא ריש מסעי. ופירוש הק"ו, מה אם אבר אחד שמעמיד בסכנה את חיי האדם מחללין עליו את השבת ק"ו אם כל אבריו חולים. ועיין בשיח יצחק ובהגהות הרש"ש יומא פ"ה ב'. ועיין להלן פי"ז, שו' 43 ואילך, ובמקבילות.

575-76. מה להלן ודיי ולא ספק וכו'. וכע"ז במכילתא הנ"ל, ובשאר המקבילות חסר. ופירושו, אם אנו למדים ממילה, הרי שם הסכנה ודאית והרפואה ודאית, תדע לך שהוא כן שעל ספק מילה בזמנה אין דוחין את השבת. והמפרשים פירשו שהכוונה לברייתא שבבבלי קל"ה רע"א, ועיקר הראייה היא מאנדרוגינוס (עיי"ש בתוספות ד"ה ולא ספק). אבל עיין בתו"כ תזריע פרק א' ה"ה, נ"ח ע"ג, ומשמע משם שלחכמים אין אנדרוגינוס חייב כרת על המילה, ולר' יהודה שמחייב כרת, הרי מלין אותו בשבת. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"א, שו' 16, ד"ה אין ספיקה, הערה 37.

676-77. אמ' ר' עקיבא וכי במה החמירה תורה וכו'. מכילתא ובבלי הנ"ל. ובמכילתא דרשב"י (שמות כ"א, י"ד), עמ' 171, הק"ו הוא בשם ר' יוסי.

778-79. ומה עבודה שדוחה את השבת ספק נפשות דוחה אותה וכו'. לפי פשוטה פירושה שספק נפשות דוחה את העבודה, מפני הכתוב (שמות כ"א, י"ד): מעם מזבחי תקחנו למות, ואעפ"י שאין כאן ודאי מיתה, שהרי נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, 58 כסברת רב יוסף בלשון ראשון בבבלי גיטין כ"ח ב'. וכן משמע מסתימת לשון הירושלמי שם שלא חילק בין ב"ד של ישראל ובין ב"ד של גוים, ובשניהם הוא עדיין ספק, בישראל שמא ימצאו לו זכות, ובגוים שמא יקבלו שוחד. מ"מ ספק מיתתו דוחה עבודה, ומכל שכן ספק חייו שהיא דוחה עבודה. וכשהרג במזיד לוקחים אותו מעל המזבח, ואפילו עבודה בידו, כשיטת הר"מ, עיין להלן. וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: מה עבדה [שהיא דוחה] את השבת דוחין אתו ממנה, להמית נפש מפני [נפש, שבת] שעבדה דוחה את השבת, דין הוא שידחו אות[ה בשביל להחיות] ספק נפש. ועיין מכילתא כי תשא הנ"ל, ועיי"ש משפטים פ"ד, עמ' 263, ועיי"ש, עמ' 264, בשם ר' שמעון בן מנסיא. ובבבלי יומא הנ"ל: מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי, ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו וכו'. ומפרש את הברייתא לעניין עדות, עיין במאירי ובשיח יצחק שם ובר"מ פ"ה מה' רוצח ושמ"נ הי"ב, הי"ג, ובאו"ש שם. ובמכילתא משפטים פ"ד, עמ' 264, נשתמרה דעה זרה שאין פקוח נפש דוחה את העבודה, ועיין במאיר עין לרמא"ש שם, פ' ע"ב, הערה ל"ט.