תוספתא כפשוטה על שבת טז:ה
תוספתא כפשוטה על שבת · Tosefta Kifshutah on Shabbat 16:5
Open in the reader →19-10. הקש שישן עליו מערב שבת מנענע בידו בשבת וכו'. במשנתנו פ"כ מ"ה: הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו (משום שסתם קש בימיהם עומד להסקה והוא מוקצה), אלא מנענעו בגופו (פירש"י: בכתיפיו, וטלטול מן הצד הוא דלא שמיה טלטול), ואם היה וכו' עליו כר, או סדין, מנענעו בידו. ובירושלמי בסוגיין: מתניתא בשלא ישן עליו מאתמול, אבל ישן עליו מאתמול כגופו הוא (כלומר, כגוף הספסל או המטה, כפירוש הרד"ל). ורש"י פירש במשנתנו כאן: או שהיה עליו כר או סדין, דגלי דעתיה דאקצייה לשכיבה, מעתה תורת כלי עליו. אבל לעיל נ' א' פירש: או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום, ואעפ"י שלא יחדו לכך, ולא חישב עליו, דהיינו כרב אסי. ורש"י במשנה סובר כרוב הראשונים שמחשבה וייחוד עדיף ממעשה בלי מחשבה. אבל הרמב"ן שם ובעל המאור פי"ז (קרוב לסופו) סוברים שמעשה בלי מחשבה עדיף ממחשבה גרידא, ולפ"ז התוספתא והירושלמי שלנו הם בדווקא, ומחשבה גרידא אינה מועילה, והברייתא שלנו כרב אסי שם, לפי פירושם. ועיין בתכ"מ שהעיר גם על דברי המאירי נ' א' שכתב: והוא הדין אם שכב עליו בלי כר וסדין, אלא שדבר בהווה. וכדבריו מפורש כאן.
211. מכבש של בעלי בתים שהתירו להיות נוטל הימנו את הכלים וכו'. במשנתנו פ"כ מ"ה: מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. ומכבש הוא כלי שעשוי משני לוחות שיש בהם נקבים בקצוותיהם, ותוחבים מקלות לתוך הנקבים, כדי שלא ישמט הלוח העליון מן התחתון. ועל התחתון היו מסדרים את הבגדים, והיו מורידים עליהם את הלוח העליון ומהדקים אותו בחבלים שהעבירו אותם דרך נקבי המקלות, עיין ערוך ערך כבש ד' ורש"י ומאירי במקומו. ועיין תוספתא זבים ספ"ד ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 133. ועיין מ"ש להלן מו"ק פ"ב, שו' 35–37, ד"ה ובמשנת.
311-12. נוטל את המקל ואת הלוחים ומחזירן לשידה וכו'. ואפילו אם נאמר שהמכבש הוא כלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ מכיון שמותר ליטול בידו את המקל ואת הלוחים כדי להוציא את הבגדים, מותר לו לטלטלם ולהניחם במקום השמור, כתוספות ביצה ג' ב' ד"ה אבל ועוד. (ח"ד).