תוספתא כפשוטה על שבת טז:ח

117-18. מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב שועל וכו'. בר"מ פכ"ב מה' שבת הי"ט: מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה וכו'. ובמ"מ שם: תוספתא. 18 בהוצאות שם: תוספתא מי שרחץ במים וכו'. וצריך ליתן נקודה אחרי "תוספתא", והשאר שייך להלכה כ' שם. ועיין בב"י טאו"ח סוף סי' ש"ב. וכלשון הר"מ גם בשו"ע או"ח סי' ש"ב ס"ק י"א. ובמשנתנו מיד אחרי הבבא של "מגביהין מן השלחן וכו' " שנינו: מעבירין מלפני השלחן פרורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער של עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה, ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו וכו'. וכבר כתבנו לעיל ח"א, עמ' 93–94, שהיו נוהגים לקנח את הידים ואת הפה בשעת הסעודה בפרורים פחות מכזית שהיו מאכילים אותם אח"כ לכלבים, ולפ"ז בדברים שבסעודה עסיקינן, ואף לאחר הקינוח הם מאכל בהמה ומותרים בטלטול. וכנראה שאף כאן מדברים בהיתר קינוח הידים (מן השומן והזוהמא) בכלים העשויים מזנב הסוס, זנב הפרה וזנב השועל 19 בתשה"ג אסף, ירושלים תרפ"ט, סוף עמ' 185: זנב שועל ודוגמ[תו, שב]הן מכבדין את המצעות ואת כלי מילת שלא יטנפו. וכיוצא בהם, עיין מ"ש להלן.

218. ובסיער של שועין. בד: ובשיע' של שועי' (בד"ח בטעות: של שועל), בכי"ע ובכי"ל: ובשיער של שועית. וכבר כתבנו לעיל ח"א, עמ' 94, הנ"ל שאין שועית אלא שעועית (פול), והוא שיער של אפונין שבמשנתנו. ובר"מ הנ"ל חסר כ"ז.

319. ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה וכו'. כלומר, בידו במפה, והוי"ו של "ובמפה" הוא וי"ו הפירוש וחמשלים, דוגמת: בורר כדרכו ובחיקו (ביצה פ"א מ"ח, כגירסת הוצ' לו וקויפמן) וכו', שפירושו: בורר כדרכו בחיקו וכו', סיגנון מצוי מאד במשנה מטיפוס א"י, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך. ובר"מ הנ"ל: אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה. וכנראה שלא גזרו כן אלא בקנוח זוהמא ושמנונית שמלכלך את המפה במקצת, וחוששים שמא יעביר את הלכלוך במים.