תוספתא כפשוטה על שבת טז:ט

119-20. פירות שנתפזרו מלקט אחד אחד ואוכל וכו'. בבבלי קמ"ג ב': ת"ר נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל, 20 עיין בתוספות שם ד"ה מלקט, ועיין בבלי ביצה י"ב ב' ומ"ש להלן ביצה פ"א, שו' 74, ד"ה המולל. אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ובטעם האיסור נחלקו הראשונים. הר"מ בפכ"א מה' שבת הי"א פירש שלא ילקטם לתוך הכלי, שמא יכבשם וידחיקם שם ויבוא לידי עימור. ורבינו יונה פירש (לפי חידושי הרשב"א ועוד) שבנתפזרו לכל הצדדין עסיקינן, ומשום טירחא אתינן עלה, אבל אם לא נתרחקו הפירות אילו מאילו מותר ללקטן, כמפורש בבבלי קמ"ב א'. אבל הרמב"ן (קמ"ג ב') פירש שבנתפזרו במקום עפר וצרורות אנן קיימין, ומשום דמיחזי כבורר נגעו בה ולפיכך אוכל מיד, כדין בורר אוכל מתוך הפסולת. ורבינו הסתייע מתוך התוספתא כאן שהעתיקה בשלימות. וכ"ה בשמו ברשב"א שם ובבית הבחירה למאירי ביצה י"ד ב', עמ' 81. ועיין גם בחידושים המיוחסים להריטב"א כאן, בר"ן על הרי"ף רפכ"ב ובמ"מ פכ"א מה' שבת הי"א. ועיין גם במאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן בסוגיין, אלא שלא הביאו את התוספתא. ולפי פירוש זה, וכן לפי פירוש רבינו יונה הנ"ל, אפילו לתוך חיקו לא ילקט (ולאו דווקא לסל או לקופה), אלא לוקט ואוכל דווקא. ועיין בתוספות קמ"ג ב' ד"ה מלקט.

220-21. נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן וכו'. בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ב (ביצה פ"א ה"י, ס' ע"ד): בירר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב, ר' יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקיה, בורר ואוכל, 21 כ"ה בשרי"ר, עמ' 84, ובביצה. ולפנינו בטעות: דאמר בורר ואוכל. וכ"ה בר"ח ע"ד א' ועוד. בורר ומניח על השולחן. ובבבלי ע"ד א': ת"ר היו לפניו מיני 22 בכי"מ: שני מיני וכו', עיין דק"ס ורש"י ותוספ' ד"ה היו. אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר וכו', אמר אביי בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר (כלומר, לאכול לאלתר), ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. ונראה, שאף כאן מדברים בנתערבו לו כמה מיני פירות, והוא אינו רוצה לאכול את התערובת, אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף אחד על השני, ואין כאן פסולת אצלו.

321. בורר ומשליך לפני בהמתו. וכ"ה ברמב"ן, ברשב"א ובבית הבחירה למאירי הנ"ל. ובירושלמי ובבבלי ליתא. ופירושו שהמינים היו או מאכל בהמה, או מאכל אדם, ומלמדת הברייתא שהמאכיל לבהמה מיד כאוכל בעצמו מיד, ומותר. ונראה שאם אחד מהם היה מאכל אדם ואחד מאכל בהמה, ובירר את מאכל הבהמה והשליכו לבהמה, דינו כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב אפילו ברר בידו על מנת לאכול את השאר מיד, כשיטת רוב הפוסקים. ושמא יש כאן אשגרה מלעיל מעשרות פ"ב הי"ט, עמ' 236, שו' 65.

421-22. ביררן אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן וכו'. וכ"ה בראשונים הנ"ל. 23 ברמב"ן בטעות: בדרך, וצ"ל: בררן, כמו שהוא ברשב"א. ומן הלשון "אילו בפני עצמן ואילו בפני עצמן" משמע שהיו לפניו יותר משני מינין, 24 שהרי בשני מינין גרידא אם ברר את הראשון השני מבורר מעצמו. כמו שפירשנו לעיל, שו' 20–21, סד"ה נתערבו. ונראה בפירושו שהוא חייב, משום שברר כל מין ומין לחוד, ואילו היתה כוונתו רק שלא לאכול מן התערובת, היה צריך לאכול מיד אחרי שברר מין אחד, ולא להתחיל שוב בברירה, ומכיוון שהתחיל לברור את המין השני לפני שאכל את הראשון הוכיח סופו על תחילתו שחשב את הראשון לפסולת, והוא רוצה לאכול את השני, ודינו בראשון כבורר פסולת מתוך האוכל שמתחייב אפילו אוכל מיד, לשיטת התוספתא (עיין להלן), ועיין בתוספות ע"ד א' ד"ה היו. ובירושלמי הנ"ל: והתני ובלבד שלא יבור כל אותו המין. ונראה שאין זו הברייתא שלנו. 25 בירושלמי ממשיך: ואם עשה כן בשבת חייב. וכ"ה גם בשרי"ר. וקרוב לוודאי בעיני שהמלה "בשבת" נשתרבבה מן השורה שלמטה, שהרי בשבת אנן קיימין. ועצם המאמר "ואם עשה כן חייב" הוא דיוק התלמוד עצמו, ואינו מן הברייתא, כמו שהעיר לנכון בס' ניר שם ד"ה ובלבד. וע"פ כך מתפרש יפה המשך הסוגיא, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 142. ומוכח משם שבברייתא שלפני הירושלמי לא שנו בפירוש שאם עשה כן חייב, שהרי אמרו להלן שם: שכן הבורר כדרכו במקום אחר חייב, כלומר, וכאן מחמת גזירה בלחוד אסור, שמא יבוא לברור כדרכו, והיינו שיברור את כל הפסולת מתוך האוכל, שהרי לשיטת הירושלמי אינו חייב אלא אם ברר את כל הפסולת, כמפורש לעיל שם: אמר ר' יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב וכו'. ועיין בס' אגלי טל מלאכת בורר, פ' ע"א, סי' ח', ס"ק ט"ו, אות ב' ואילך, שבאר את הירושלמי ואת התוספתא בדרך אחרת ובטוב טעם, כדרכו.

522. או שליקט מתוכן עפר וצרורות וכו'. ואפילו לקט ביד על מנת לאכול את הפירות מיד חייב (דומיא דרישא), כשיטת רוב הפוסקים, וכפי שהוכיח מכאן באגלי טל הנ"ל, פ' ע"ג. ועיין שם, ע"ב, אות כ"ה ואות כ"ו.