תוספתא כפשוטה על שבת יז:א

11. כתב המהלך תחת הצורות ותחת היוקנאות וכו'. וכ"ה ("היוקנאות") גם בד ובכי"ל, וכ"ה להלן: ביוקנאות. אבל בכי"ע: הדיוקנאות וכו' בדיוקנאות. ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"א, מ"ב סע"ב: או תחת האיקניות וכו' באיקונות. ובבבלי כאן קמ"ט א': ותחת הדיוקנאות וכו' ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה. אבל בה"ג ד"ב, עמ' 115: ותחת האיקוניות וכו' ואיקוני עצמה וכו'. והצורה "יוקנא" שבתוספתא אינה מצויה, וכ"ה בסורית 1 עיין בהוספת לעף במלון למלים שאולות וכו' של קרויס ערך דיוקן. יקונא, εἰκόνα, ובבבלי רגיל דיוקנא. 2 ושמא באה צורה זו בהשפעת "דמות דיוקני", ופירושה דמות של יוקני, והדלית היא שימושית. והכוונה כאן לצורות של עשירים (שפעלו לטובת המדינה) ושלטונות, ולצלמים של מלכים וכתובות המקלסות את בעלי הצורות והדיוקנות, כרגיל בעולם העתיק. ובירושלמי הנ"ל: איקניות למה הן אסורות מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות וכו', מותר לראותן בשעה שהן יורדות, מה טעמא בהכרת רשעים תראה . כתב המהלך תחת הצורות וכו' (הברייתא שלנו). ונ"ל וודאי גמור שהירושלמי מדבר באיקונות של מלכים שהיו מקטירים לפניהן בשעה שהעלו אותן על בסיסיהן בתחילה, ועליהן אמרו שמותר לראותן בשעה שהן יורדות, כלומר, בשעה שכופין אותן, 3 עיין מכילתא בחודש פ"ח, עמ' 223, וכן בכ"מ במדרשות, והכוונה ל־ damnatio memoriae של המלך המנוצח. ואין רשעים כאן אלא מלכי רומי. ולפ"ז אף האיקניות שנזכרו בברייתא הן צלמי מלכים. ועיין מ"ש להלן. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פכ"ג מ"ב: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ובבבלי שם קמ"ט א': גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ועיין להלן בסמוך.

2אין מסתכלין בו וכו'. וכע"ז בירושלמי ע"ז הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אסור לקרותו בשבת וכו'. ופירש הר"ח: ולא גרע משטרי הדיוטות דאסור בשבת, ועיין גם בפירש"י. ורבינו יונה 4 עיין ברשב"א ובמיוחס להריטב"א קמ"ח סע"ב, רא"ש פכ"ג סי' א' ובר"ן שם סי' תק"ס. הביא ראיה מלשון התוספתא שאפילו אם אינו קורא בפיו אלא מסתכל בכתב ומעיין וקורא במחשבתו אסור. ועיין בהגהות מיימוניות פכ"ג מ' שבת הי"ט, אות ט', שהביאו את התוספתא, ועיין ראבי"ה ה' יו"ט סוף סי' תשמ"ד, ח"ב, עמ' 445.

32-3. אין מסתכלין ביוקנאות משם שנ' אל תפנו אל האלילים. בתו"כ ריש קדושים, פ"ז ע"א, סה"י: אל תפנו אל האלילים, אל תפנה לעובדם. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם ודיי. ובס' יריאים השלם סי' שנ"א, קצ"ד סע"א: ר' יהודה אינו חולק אלא מוסיף להדרש. ובירושלמי הנ"ל: ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקונות, ומה טעמא אל תפנו אל האלילים, אל תפנה לעובדן. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש. 5 הוא "ודאי" שבתו"כ הוא "ממש" שבירושלמי. ופירושו, אל תפנה בפניך אל האלילים כדי להסתכל בהם, עיין מ"ש בכר בערכי מדרש לתנאים, לאמוראים, ערך ודאי. וכנראה שמסדר הירושלמי הסמיך את הברייתא בתו"כ לברייתא שלנו, ופירש שהברייתא שלנו היא ע"פ ר' יהודה. ומוכח שבדיוקנאות של ע"ז או של מלכים (שמקטירין להן בשעה שמעלין אותן, עיין מ"ש לעיל) עסיקינן. ועיין להלן בתו"כ שם סהי"א ובמסורת התלמוד שם אות מ', ונעלמו ממנו דברי הר"א מזרחי במקומו. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות יתרו, ריש סי' נ"ב. ובבבלי הנ"ל: ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא אמר ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם. ופירש"י: אל מדעתכם, אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וכו'. ולפי פירוש זה אסור להסתכל אפילו לצורה שעשאה לשם נוי. וכן מפורש בתוספ' רי"ד כאן: פי' לישנא דאלילים דייק, דאי כשנעשו לשם ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים, דלא אשכחן בשום דוכתא (כלומר, בתורת משה) שקרא משה לע"ז אלילים (עיין ויקרא כ"ו, א'), אלא ש"מ זהו פירושו של אלילים דבר ריק, שאעפ"י שלא עשיתם אותם לצורך לעבדם, אלא מדעתכם ומרצונכם עשיתם אותם לציור בעלמא, אל תפנו בהם. ועיין בתוספ' ע"ז נ' א' ד"ה ה"ג. אבל בתוספות כאן קמ"ט א' ד"ה ודיוקני כתבו שלא אסרו להסתכל אלא בע"ז, אבל לא כשעשאה לנוי. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. ובערוך ערך פן א' פירש כאילו היה מנוקד אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם, והביאו הר"ן פכ"ג סי' תקס"ג. וכן כתב הר"מ במורה ח"ג פנ"א: ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלין בהם מלחשוב בשם ואמרו אל תפנו אל מדעתכם וכו' איני מפנה מחשבתי ממנו. ורמז לו בדרשות ר"י ן' שועיב, אחרי, נ' ע"ב: והרמב"ם ז"ל פירש מלת אל קודש וכו'. ועיין בסה"מ להר"מ ל"ח י', ובחיבורו פ"ב מה' ע"ז ה"ב ובמפרשים שם, ובמאירי כאן קמ"ט א' סד"ה כתב. ועיין מ"ש ר"א בקראט בס' הזכרון על רש"י, קדושים, נ"ג ע"ד.