תוספתא כפשוטה על שבת יז:יז

135. כלים ששבתו בעיר וכו'. כלומר, כלים של הפקר, שאם יש להם בעלים בעיר הרי הם כרגלי בעליהם, ואם בעליהם בעיר אחרת הרי הלכה זו נשנית בסיפא. ובבבלי עירובין מ"ז ב' (לעניין יו"ט): והכלים והאוצרות (במאירי שם גרס: כלים שבאוצרות עיי"ש) ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח. ופירשו בתוספות שם שבכלים של הפקר עסיקינן, ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואף כאן לעניין שבת יש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם הוציאום גוים לעיר אחרת דינם ככלים שיצאו חוץ לתחום, ולא יזיזם ממקומן, כמפורש להלן, והברייתא שלנו כר' יוחנן בן נורי, עיין בבבלי שם.

235-36. וכן כלים של אחרים ששבתו בתוך העיר הרי אילו כאנשי העיר וכו'. והנה לכאורה מפורש כאן שכלים קונים שביתה, אם בעליהם הם חוץ לתחום. וכן מפורש בתוספות עירובין מ"ז ב' ד"ה והכלים. ובמשנת ביצה (פ"ה מ"ו): מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר, להביא אצלו מפירותיו, לא יביאו לו. ופירשו כל המפרשים, מפני שהן כרגלי בעלים. ובבבלי שם מ' א' נחלקו רב ושמואל במפקיד פירותיו אצל חבירו, רב סובר שהם כרגלי הנפקד, ושמואל סובר שהם כרגלי המפקיד, ושאלו שם מן הסיפא של המשנה הנ"ל. ותמהו הראשונים למה לא הקשו מן הרישא, כלומר, ממשנתנו הנ"ל, שמפורש בה שלא יביאו למפקיד מפירותיו, וש"מ שהן כרגליו, ולא כרגלי הנפקד, ונדחקו בה מאד, עיין מ"ש על כ"ז להלן ביצה פ"ה, שו' 41–43. ברם במאירי עירובין מ"ז ב' סד"ה כלים: וכמו שאמרו באחרון של יום טוב, מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וכו' לא יביאו לו מפירותיו, שגדולי הרבנים פרשו שם 32 לפנינו ברש"י שם מפורש שהם כרגלי הבעלים. שקונים שביתה במקומם, ויש להם אלפים אמה ממקומם. הרי לך שפירשו שהרישא אינה מדברת כלל במפקיד את פירותיו, אלא סתם "מי שהיו פירותיו בעיר אחרת", והיו שם ברשותו, ומשרתיו משגיחים עליהם, ומלמדת משנתנו שאעפ"י שהכלים קנו שביתה בעיר, ורגליהם כאנשי אותה העיר, אין עירוב בני העיר מועיל להם, ולא עלה על דעת הבעלים שאנשי העיר יערבו. וממילא אין המשנה שלנו עניין כלל למחלוקת רב ושמואל. 33 אבל בירושלמי ביצה שם ספ"ה מוכח שפירשו גם את הרישא בפקדון, עיין בחידושים לבנו של הרמב"ן שם מ' א' סד"ה דתנן. ועיין מ"ש להלן, הערה 34, בשם הצל"ח. [תיקונים והשלמות: אילו הם דברים בלתי נכונים; ורש״י, וכן הראב״ד, בוודאי לא כיוונו לפרש את המשנה כפשוטה, שלא כדברי התלמוד, ודברי הצל״ח בביצה שם (שכנראה, נגררתי אחריו) הם דחוקים, ואין לנו לזוז מפירושי רבותינו הראשונים. ורש״י שהביא במאירי שם פירש ע״פ השיטה שהפירות הם כרגלי המפקיד, והמפקיד הרי היה מחק לתחום פירותיו, וסובר רש״י שבכגון דא הפירות קונים שביתה לעצמם (ככלי הפקר לר׳ יוחנן בן נורי). אבל מדברי רש״י שלפנינו (בביצה שם ל״ט סע״ב) אין להוכיח כלום, ואפשר שרש״י סובר שלא יזיזם ממקומם, כרגלי הבעלים שיצאו מחק לתחום, כשיטת הראב״ד. ובעבודת הקודש להרשב״א ש״ה (דיני עירובי תחומין) סי׳ כ״א, ל״ה ע״ב: היו נתונין בעיר אחרת וכו׳ לא יזיזום ממקומן, ופסק כאן כשיטת הראב״ד.] ועיין ברשב"א ובריטב"א שם, שאף הם הביאו את השיטה, שאם היו הכלים מחוץ לתחום בעליהן קונין שביתה לכולי עלמא, ויש להם אלפים אמה לכל רוח. ובאו"ז ה' עירובין סי' קנ"א, ה"ב, מ' ע"ב: והכלים ששבתו בתוך התחום, או שבתו סמוכים לעיר הרבה הוו כרגלי העיר, ואם ברחוק לעיר, כגון בסוף התחום, יש להם אלפים אמה ממקומם. ועיין בהגהות אשר"י עירובין פ"ד סוף סי' י'. ושיטת הראב"ד (לפי הרשב"א והמאירי הנ"ל) היא שאם שבתו הכלים בעיר אחרת, מחוץ לתחום הבעלים לא יזיזם ממקומם, והוא פירש את משנת ביצה הנ"ל, שמטעם זה אין מביאין לו מפירותיו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהוא סובר שהכלים הם תמיד כרגלי הבעלים, ואפילו שבתו חוץ לתחום, ובכגון דא לא יזיזום ממקומם, ודינם כבעליהם שיצאו מחוץ לתחום, ואינם דומים כלל לחפצי הפקר שקונים שביתה לפי ההלכה שפסק (עיין בהשגות פ"ה מה' יו"ט ה"י ובמגיד משנה שם). ומתוך דבריו (לפי שהובאו ברשב"א ובמאירי הנ"ל) אין לדעת בברור אם הוא מפרש את המשנה בביצה בפירות שאינם מופקדין (כמו שכתבנו לעיל סד"ה ברם), או בפירות מופקדין, ופירש ע"פ ההלכה שפסק בהשגות על בעל המאור סוף ביצה, שהפירות כרגלי המפקיד. ובכל פנים בתוספתא כאן מפורש שלא כשיטת הראב"ד, שהרי אמרו כאן בפירוש שהכלים קונים שביתה, וביש להם בעלים אינו מסתבר כלל לתלות את ההלכה במחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן, 34 עיין בצל"ח ביצה מ' א' שחידש שאם היו הבעלים מחוץ לתחום כליו, דינן כחפצי הפקר. ולפלא שלא הזכיר את דברי התוספות שהבאנו לעיל בפנים. ואף לשיטת הראב"ד פעמים נכסי הבעלים ברשות בני ביתו, עיין להלן עירובין, עמ' 424, הע' 36. [תיקונים והשלמות: כוונתי שאין לומר שהראב״ד יפרש שדווקא לר׳ יוחנן בן נורי יש מקום לומר שהכלים קונים שביתה אלפים אמה כשבעליהם מחק לתחום, ודינם ככלי הפקר, אבל לחכמים, הרי אין מציאות כלל שהכלים יקנו שביתה לעצמם, ולפיכך אם בעליהם הם מחק לתחום הם נגררים אחרי הבעלים, ודינם כרגלי הבעלים, 1 ומה שאמרו בבבלי עירובין מ״ז ב׳: לרבנן פשיטא, השתא חפצי הפקר דלית להו בעלים אין קמין שביתה, חפצי הנכרי דאית להו בעלים מיבעי׳, הטעם הוא מפני שגם לבעליהם, הגוי, אין שביתה, ולא עדיפי מבעליהם, אבל בבעלים ישראל הם נגררים אחרי הבעלים. ומהמשך התלמוד שם אין ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי אם היו החפצים בתחום בעליהם ישראל אסור להוציאם מחק לתחומן לכולי עלמא. ולא יזיזם ממקומם, כדין הבעלים שיצאו מחק לתחום, והברייתא שלנו בתוספתא היא כר׳ יוחנן בן נורי וכו׳, עיין מש״ש. ופשיטא שיש לטעון גם להפך, עיין בראשונים שם, ויש פנים לכאן ולכאן.] ולא עוד אלא שכבר הראינו לעיל שהראב"ד פוסק כר' יוחנן בן נורי, ומ"מ סובר שכלים שבעליהם מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. ושמא פירש רבינו בתוספתא כאן "כלים של אחרים", כלים של גוים, 35 כמשנת בכורות רפ"א ורפ"ב. וכן במכילתא דעריות בתו"כ קדושים פ"ט הי"א, צ"ב ע"ב (בבלי סנהדרין נ"ב ב'), ספרי כי תצא פי' רע"ח (בבלי ב"מ קי"א ב'), להלן תענית פ"ב, שו' 54, ירוש' שם רפ"ג, ס"ו ע"ב ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש להלן ר"ה, ריש עמ' 1021. כמו שפירש בגאון יעקב במקומו גם את הבבא המקבילה בעירובין שם. וכבר הוכחנו (לעיל ח"ב, עמ' 549, שו' 9, ד"ה אבל ועוד בכ"מ) שהראב"ד היו לו ע"פ רוב גירסאות כי"ע בתוספתא, ולהלן בסמוך, שו' 37, חסרה המלה "גוי" והוא משום שבגוים עסיקינן. ואפשר ג"כ שרבינו דייק כן מסוגיית הבבלי בביצה מ' א', שרצו להעמיד את דברי שמואל בשלא קיבל עליו נטירותא, וממילא אין כאן נפקד כלל, ומ"מ אמר שמואל כרגלי המפקיד, ומשמע שאפילו אם היו הבעלים מחוץ לתחום, כליו כרגליו, ולא יזיזום ממקומם.

336-37. מה שהביא הגוי מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומן. וכ"ה בד ובכי"ל (אלא ששם חסרה המלה "מה"). ובכי"ע: ושהביא חוץ לתחום 36 וחסרה שם המלה "גוי", עיין מ"ש בפנים בסמוך ד"ה ובכל פנים. וכו'. ובחי' הרמב"ן מ"א ב' הנ"ל ד"ה זו שאמרו מעתיק בשם התוספתא: ערימה 37 כ"ה בד"ר. ובד"ח תקנו: וכו' מה. שהביא הגוי וכו'. ונראה שצ"ל שם: עד ומה שהביא הגוי וכו', מפני שרבינו קיצר שם את התוספתא והשמיט את הרישא שלפנינו, ומכאן המלה "עד" כרגיל בקיצורים. ונשתבשו המלים "עד ומה" ל"ערימה". וכן מעתיק במלחמות ביצה רפ"ג: ומה שהביא הנכרי וכו'. ובפירוש תלמיד הרמב"ן שם, עמ' 95: מה שהביא הגוי חוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. ובבבלי עירובין מ"ז ב' הנ"ל: ונכרי שהביא פירות 38 לפנינו בטעות: שהביא לו פירות וכו'. והמלה "לו" ליתא בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 178, הע' ח'. מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומן. ובאו"ז ה' עירובין סי' קנ"א, מ' ע"ב, גורס שם: ונכרי שהביא מחוץ לתחום ה"ז לא יזיזם ממקומם. והוא לשון הברייתא שלפנינו, 39 ועיין מ"ש בפנים, שו' 35–36, סד"ה וכן כלים. אלא שבבבלי נשנית לעניין יו"ט וכאן לעניין שבת. ומרהיטת הלשון משמע שהברייתא מדברת במביא פירות לעצמו, וחפצי הגוי קונין שביתה, ולפיכך לא יזיזם. ולפי פשוטה היא כר' יהושע ור"ע (במשנת עירובין פ"ד מ"א), ואסרו להזיז את הפירות מחוץ לד' אמות, ואין אומרים שכל העיר כד' אמות. 40 שהרי כאן בשבת עסיקינן, ואם אין העיר מוקפת מחיצות אסור לטלטלן מחוץ לד' אמות, אפילו אם לא באו מחוץ לתחום. ואם העיר מוקפת מחיצות ומעורבת, פשיטא שאסור להוציאם מן העיר בשבת. ובברייתא שבבבלי גרידא המדברת ביו"ט יש מקום לפירושים שונים, עיין בראשונים שם. ועיין מ"ש הרמב"ן (מ"א ב') הנ"ל ד"ה וקשה לי. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ד, נ"ח ע"א, ומ"ש הרמב"ן הנ"ל לעיל שם ד"ה ויש לפרש.