תוספתא כפשוטה על שבת יז:טז

132-33. פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו וכו'. עירובין מ"א סע"ב, ופירש"י שביו"ט עסיקינן. 29 לפנינו ברש"י נוסף: אם יו"ט הוא. ואי שבת מותרין לאכילה במקום שחזרו. אבל כ"ז ליתא בד' שלוניקי וברש"י על הרי"ף, עיין דק"ס שם, עמ' 157, סוף הע' ע'. וכן לא היה גם לפני הרמב"ן שם. ובחידושי הרמב"ן שם השיג על רש"י מן התוספתא כאן שמוכח שבשבת עסיקינן. ועיין בחי' הרשב"א והריטב"א שם. והנה רש"י בעירובין שם מחק את המלה "וחזרו" בבבלי, אבל בכ"י אוקספורד שם, ובר"ח ובירושלמי (עיין להלן) ובתוספתא כאן מפורש "וחזרו". וכן מעידים בתוספ' רי"ד מהדורא תניינא והרמב"ן שכ"ה בכל הספרים (של הבבלי). וכבר עמד על זה הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ה, עמ' 5), וכתב: שהוא (כלומר, רש"י) מוחק מדברי ת"ק וחזרו, מפני שתמה על מקומן ושלא במקומן, ושהוא מפרש מקומן שחזרו, ושלא במקומן, שלא חזרו, ולא ראה התוספתא שאמרה פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו, ר' נחמיה אומר חזרו במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו וכו', אלמא מקומן מילתא אחריתא היא. ואנן הכי מפרשינן לה שאם חזרו לעיר היינו מקומן, אבל אם חזרו לתוך התחום זהו שלא מקומן, ואסורין באכילה, אפילו בד' אמות שלהם, וטעמא מאי משום דאהנו מעשיו, דבעא לאפקינהו ממקום שביתתן, וכבר הזמינם למוצאי שבת להוציאם חוץ לתחום . אבל כשהחזירם לעיר ודאי לא אהנו מעשיו ולא מידי. ולפי זה מדברים כאן באיסור והיתר לבעלים עצמן, וחזרו הפירות לתחומן והבעלים יכולים לצאת לשם, ולת"ק מותר לו לצאת לשם ולאוכלם אם חזרו בשוגג, ולר' נחמיה אם לא חזרו לעיר ממש אסורים מפני שאהנו מעשיו. וכע"ז כתב במגדל עוז פ"ו מה' שבת הכ"ד (אלא שלא הזכיר את התוספתא ואת הראב"ד), והוסיף טעם לשבח: ודמיא לי קצת לההיא דפרק קמא דשבת (ד' א') דהושיט ידו מלאה פירות וכו', ומפלגינן בין אותה חצר לחצר אחרת, ואמרינן טעמא משום דהיכא דאיתעבידא מחשבתיה אסור, ואי לא שרי. ובחידושי הרמב"ן הנ"ל הביא את התוספתא כסיוע לגירסת הספרים שם ("וחזרו"). ואף הוא פירש "וחזרו" שברישא שלא חזרו למקומן ממש, אבל סתם את דבריו, עיי"ש. ועיין ר"מ פ"ו מה' שבת הכ"ד, בהשגות ובלחם משנה שם. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ שם מה שנדחק לפרש את התוספתא, ואין לזוז מפירוש הראב"ד הנ"ל. ובירושלמי עירובין פ"ד ה"א, כ"א ע"ד: לא אמר (כלומר, במשנתנו פ"ד מ"א: מי שהוציאוהו גוים וכו' החזירוהו כאילו לא יצא) אלא החזירוהו (כלומר, הגוים באונס) הא אם חזר הוא (כלומר, מדעתו, ובמזיד) אסור (אע"פ שיצא באונס). א"ר אחא דר' נחמיה היא, דתני פירות שיצאו לרשות הרבים 30 וכן מביא משם גם ברוקח סי' צ"א וסי' קפ"ד, וקשה להגיה. וחזרו, שוגג יאכלו מזיד לא יאכלו, ר' נחמיה אומר בין שוגג בין מזיד לא יאכלו, עד שיחזירן למקומן שוגג 31 עיין בלשון הבבלי מ"א סע"ב ומ"ב א' בשם ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב. וכו'. הרי לך ברור מלשון הירושלמי שהמחלוקת היא ביציאה (כפירוש הפ"מ, וכן מוכרח מן העניין), ואם יצאו בשוגג לר"ה, אפילו החזירן במזיד לא נאסרו לת"ק. ועיין מה שנדחק במרכבת המשנה הנ"ל, והירושלמי קשה מאד, ואף ההמשך שם קשה, וצע"ג.

233-34. חזרו למקומן יאכלו וכו'. כלומר, אם חזרו בשוגג למקומן דווקא יאכלו שלא נהנה במעשיו כלל, אבל שלא במקומן אפילו בשוגג לא יאכלו. ועיין בירושלמי הנ"ל, ולכאורה צ"ל שם: ותייא דר' נחמיה [דלא] כר' מאיר וכו', אבל אף בתוספות עירובין מ"ב א' ד"ה מכלל העתיקו כגירסא שלפנינו.

334. החזירן חרש שוטה וקטן בין למקומן וכו'. כתוב שם והרמב"ן הנ"ל, וברייתא זו מדברי הת"ק היא. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' שבת הכ"ד.