תוספתא כפשוטה על שבת יז:כט

166-67. לא עולין באילן וכו'. משנת ביצה פ"ה מ"ב; תו"כ אחרי סוף פרק ז', פ"ג ע"א; מכילתא דרשב"י, עמ' 20 (ועמ' 229). ופירשו בבבלי ביצה ל"ו ב': לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש, ולא רוכבין על גבי בהמה וכו' גזירה שמא יחתוך זמורה, ולא שטין על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. ובירושלמי שם פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א: מפני מה אמרו אין עולין באילן. שמא ישכח ויאכל, או שמא (ישכח 65 כצ"ל, כמו שמעתיק בשם הירושלמי בפי' תלמיד הרמב"ן לביצה ל"ו, ב', עמ' 149. והכוונה שמא ירעיד את האילן בעלייתו וישיר פירות. ואף לפי הגירסא שלפנינו אין המלה ישכח אלא סרך של הרישא, ואגב שהזכיר ברישא שמא ישכח ויאכל אמר גם כאן שמא "ישכח וירעיד". ועיין בהמשך הירושלמי שנעתיק להלן בפנים. ו)ירעיד? נישמעינה מן הדא, היה רוכב על גבי בהמה אומרי' לו רד, 66 כלומר, אבל באילן אין אומרים לו רד (עיין בבלי עירובין ק' א'), ושמע מינה שאין אומרים לו רד משום שלא ירעיד את האילן בירידתו, עיין בהגהות הרד"ל ובגליון הש"ס בירושלמי במקומו שם. הדא אמרה שמא ישכח וירעיד (עיין לעיל, הערה 65, 66), מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומ' לו רד, חברייא אמרי שמא תינוק 67 בכי"ל ברור שהאותיות "נו" תוקנו מאות אחת אחרת, וכנראה שצ"ל: שמא תימק הבהמה, כלומר מדוחק המשא (עיין ירוש' ע"ז פ"ב סה"א, מ' ע"ג: לא תכניס ידה לפנים שלא תמיק את העובר בתוך מעיה), עיין בבלי כאן קנ"ד ב'. ועל טעם זה מקשה ר' יוסי שפיר שאינו אלא בבהמה דקה ורכה. הבהמה. אמר לו ר' יוסי הגע עצמך שהיה הוגן (כלומר, גמל צעיר) גדול וכו', שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמתו [תיקונים והוספות: תפסתי כפשוטו של הירושלמי, שהרי גזירת חיתוך זמורה לא נזכרה בירושלמי כלל. ועיין במה״פ בביצה שם פ״ה ד״ה שניא ובים של שלמה שם פ״ה סי׳ ו׳. ברם בירושלמי פסחים פ״ד ה״ג, ל״א ע״א, וע״ז פ״א ה״ו, מ׳ ע״א, מפורש שברכיבה לא גזרו על שביתת בהמתו (ועיין גם בתוספתא ע״ז פ״ב ה״ג, בבלי שם ט״ז א׳ ושבת צ״ד א׳). ונראה שלא אמרו כן אלא באיסור מכירת בהמה גסה לגוי, שאין כאן אלא גזירה שמא יחזירנה לו (לשיטת הירושלמי שם), ולא גזרו אלא במלאכה שיש בה חיוב חטאת, וכמפורש לעיל שם (פסחים ל׳ ע״ד, ע״ז ל״ט ע״ז): בהמה גסה יש בה חיוב חטאת וכו', עיי״ש במפרשים. אבל בישראל שרוכב על גבי בהמה אין כאן ״למען ינוח שורך וחמרך״, כעין סברת מרן בב״י או״ח סי׳ ש״ה * ובחי׳ הרשב״א ע״ז ט״ו א׳: והולכת משא בחצר קיא סיקרייא מלאכה דניחוש לה (כלומר, משום למען ינוח) וכו', ועיין בשות הריב״ש סי׳ כ׳׳ד. והוא לשיטת הבבלי, כמפורש שם בשבת קנ״ג ב' שאפילו בישראל עצמו אין איסור. ובצפנת פענח רפ״כ מה׳ שבת כתב: והנה נ״ל דהעשה למען ינוח שייך אף לס״ד חי נושא את עצמו וכו', עיי״ש, ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל בשיטת הבבלי. . ועיין ר״מ רפכ״א מה׳ שבת ובמ״מ שם שציין לפי׳ הרמב״ן על התורה (ויקרא כ״ג, כ״ד). ועיין במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 331, ובתוספות שבת קכ״ב א׳ ד״ה מעמיד, ובראבי״ה ח״א סי׳ רנ״ז, עמ' 338, ובהערה 2 שם. ועיין במכילתא דרשב״י כ׳, י׳, עמ׳ 151, ובמדרש תנאים, עמ' 22, ומ״ש הרמ״מ כשר בתו״ש יתרו כ׳, י׳ עמ׳ ע״ח, הערה רס״ו.]. ועיין להלן שם בעניין שטין על פני המים. ואין שם זכר לגזירה שמא יעשה חבית של שייטין. 68 והאיסור הוא משום שדוחה ומַשיט את המים מאצלו. ונראה כעושה מלאכה. ואף מן המדרשות הנ"ל משמע שכולן הן שבותים לעצמן, ועיין מ"ש לעיל, שו' 62, ד"ה כדרך.

267-68. ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין. וכ"ה הסדר לעיל שו' 61–62, בכי"ע, ולעיל פ"ו, שו' 4, בכל הנוסחאות, וכ"ה במשנת ביצה פ"ה הנ"ל 69 ברוב הנוסחאות, עיין דק"ס שם, עמ' 80, הע' כ', ועמ' 98, הע' ע'. וכן נראה מסוגיית הירושלמי, וכ"ה במשנה הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משנה על סדר מועד קלף שבביה"מ כאן ועוד. ובתוספתא שם פ"ד, שו' 14, ובתו"כ הנ"ל. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל: לא מספקין לא מרקדין ולא מטפחין, והוא מתאים לסדר ד וכי"ו לעיל הכ"ה, שו' 61–62. ובנוסחאות שלנו במשנת ביצה: ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ועיין מ"ש בב"ח טאו"ח סי' של"ח. ועיין מ"ש לעיל הכ"ה בטעם האיסור.

368. ברשות היחיד ואין צריך לומר ברשות הרבים. זו היא הוספת התוספתא למשנת ביצה הנ"ל. ופירש בחזון יחזקאל שהלכה זו עולה על "ולא שטין על פני המים", וכמו שאמרו בבבלי כאן מ' סע"ב: דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר. ופירש"י: דליכא למגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. ולפי מה שפירשנו לעיל שבני א"י אסרו לספוק, לטפח ולרקוד משום עובדין דחול הדברים דבוקים למעלה, ואסרו ברשות היחיד, ומכל שכן בר"ה דאוושא מילתא.