תוספתא כפשוטה על שבת ב:י

133-34. ר' נתן או' אף מפני נדרים וכו'. בבבלי ל"ב רע"ב: תניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשה של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ויפה העיר בח"ד שאין זו הברייתא שלנו, שהרי לפי הבבלי הנ"ל האשה מתה בחטא נדרי בעלה, ועיין ר"ה ו' א' ובתוספ' שם ד"ה אא"כ. ועיין תנחומא וישלח סי' ח' וי"ר רפל"ז. ולא עוד אלא שבבבלי לא נזכר שהיא מתה בשעת לדתה, ודברי ר' נתן יכולים להתבאר לפי המסורת: מתות ילדות, עיי"ש בבבלי ל"ב א' ובירושלמי למשנתנו, ה' רע"ב. אבל בתוספתא כאן מפורש שר' נתן מוסיף על משנתנו, ולדבריו בעון נדריה של עצמה אשה מתה כשהיא יולדת. והוא כדברי המדרש בוי"ר ובתנחומא הנ"ל "ממך נפרעין ולא מממונך" ו"מחבלתא" זו 55 עיין ב"ר פ"ס, ג', עמ' 643. ממושכנת היא בשעת לידתה 56 עיין קה"ר פ"ג, ב', וערוך ערך פע א'. בעד נדריה. ועיין קהלת ה', ה', ובבבלי שבת ל"ב ב'.

234-35. שלשה הן דבקי מיתה מסורין וכו'. בכי"ע: שלשה דיבקי 57 אצל צוק' בטעות: דיבק. וכו'. ובירושלמי פ"ב סה"ו, ה' ע"ב: תני ר' יוסי אומ' שלשה דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה, ואילו הן מצות נידה ומצות חלה ומצות הדלקה. אבל בבבלי (כאן ל"ב א', ברכות ל"א ב'): תניא ר' יוסי אומר שלשה בדקי 58 פירש"י: בדקי, שבודקין אותן בהן בשעת סכנה, כרבנן (להלן) דאמרי יולדות. מיתה נבראו באשה , ואמרי לה שלשה דבקי 59 פירש"י: דבקי שמדבקין ומקרבין מיתה לפני זמנה, כר' אלעזר (עיין להלן) דתני ילדות. ובפי' הר"מ לשבת (עיין לעיל פ"א, הערה 9), עמ' קכ"ז פירש להפך מפירש"י. מיתה, נדה חלה והדלקת הנר. חדא כר' אלעזר, וחדא כרבנן. ברם קשה מאד לפרש את הברייתא כאן ואת הירושלמי לפי גירסת הבבלי, שהכוונה שהדבקים (או הבדקים) הללו נמסרו לאשה שתענש עליהם בילדותה או בלידתה. ולפי פשוטה פירושה ששלשה דברים שהם קרובים להביא לידי איסור מיתה, כולם נמסרו לנשים, והיינו נדה, חלה והדלקת הנר, ואנו סומכים על האשה שהיא יודעת את ההלכות הפשוטות במניין נדה וזבה, וכן שהיא יודעת להפריש חלה כדין, ולא תפריש מן הפטור על החיוב וכדומה, וכן שתדליק נר שבת בזמן, ובשמנים ובפתילות הכשרות, שלא יבואו לידי הטיית הנר. ו"נמסרו לנשים" היא באותה משמעות של "נמסרו לעם הארץ" שלהלן בסמוך, ועיין מש"ש. 60 ועיין במנחת בכורים שפירש את הסיפא לנכון, אלא שאף הוא נגרר אחרי מסורת הבבלי ופירש "דבקי מיתה" שהן מתות ילדות, ולשיטת התוספתא והירושלמי "דבקי מיתה" פירושו שמיתה כרוכה ודבוקה בהם, כלומר איסורים שקרובים להכשל בהם בעון מיתה.

335-36. הלכות הקדש וחטאות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכן בבבלי (ל"ב א'): הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה וכו'. וכבר הקשו הראשונים כיצד שנינו כאן מעשרות, והרי ע"ה אינו נאמן על המעשרות, עיין רש"י ל"ב רע"ב וברמב"ן ובחידושים המיוחסים להר"ן. ובירושלמי (פ"ב רה"ז, ה' ע"ב): מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו'. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הילכות הקודש וחטאות והכשירות הן הן גופי הלכות , 61 גירסת התוספתא והבבלי "הן הן גופי תורה" היא ע"פ לשון המשנה בחגיגה ספ"ב, וגירסת הירושלמי היא ע"פ התוספתא שם ספ"א וסוף עירובין. ועיין מ"ש להלן סוף עירובין ד"ה ולעצם. ושלשתן נמסרו לעם הארץ. הילכות הקודש, דתנינן (חגיגה פ"ג מ"ד) אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות, דתנינן (פרה פ"ה מ"א) הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן (מכשירין פ"ו מ"ג) ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן. הרי לך שבירושלמי לא שנו מעשרות. ולא עוד אלא שאנו למדים ממנו ש"נמסרו לעם הארץ" פירושו שהוא נאמן עליהן. ובעל העיטור (ה' שחיטה ח"א, הוצ' רמא"י, כ"ב ע"ג) הגיה את הבבלי ע"פ הירושלמי ומחק את המלה מעשרות והכניס הכשרות במקומה. ברם מתוך גירסת הירושלמי 62 עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 73 ואילך, ועכשיו נ"ל שצדקו המעתיקים הקדמונים. אמנם בשרי"ר, עמ' 75, אין שם שום פיסקא, אבל בקטעי הגניזה ע"פ רוב חסרות הפיסקאות של המשנה. אנו למדים שהמעתיקים הסמיכו את דברי רשב"ג למשנתנו "שלשה דברים צריך אדם וכו' ערב שבת עם חשיכה עשרתם וכו' ", וערב שבת עם חשיכה אפילו ע"ה נאמן על המעשרות לסעודות שבת, כמפורש בתוספתא דמאי פ"ה ה"א: היה מוכר פירות בערב שבת עם חשיכה ואמ' מתוקנין הן, הלוקח ממנו, למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומכאן שבשבת אוכל על פיו, אפילו אם שאלו לפני השבת עם חשיכה, 63 ומחמת טירדת השבת לא הטריחו עליו לעשרו בין השמשות, אם אמר לו הע"ה שהן מעושרין. עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 246 שו' 4, ועמ' 245 שו' 2–3. ורשב"ג הוסיף אף הלכות הקדש וחטאות נמסרו לע"ה בכל זמן, כל אחד כדינו, עיין להלן חגיגה פ"ג הכ"ב ואילך ומש"ש. ולא עוד אלא שקרוב לוודאי בעיני שלאו דווקא בע"ה חשוד עסיקינן, אלא אפילו ע"ה שהוא ירא חטא אלא שאינו ת"ח 64 כמשנת אבות פ"ב מ"ה ולהלן בתוספתא סנהדרין פ"ז סה"ז ובבלי ברכות מ"ז ב'. אנו סומכים עליו לפעמים בטהרת הקודש וטהרת חטאת ובהכשירות שהן גופי הלכות ויש בהם כמה דינים, ואפשר שע"ה אינו בקי בהם. ואף לעניין מעשר צריך לדעת אם הוא בקי בדיני מעשרות, 65 עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 244, ובהערה 28 שם. ומ"מ אדם סומך על בני ביתו אם לימד אותם את עיקרי ההלכות, והם הם שמפרישים את המעשרות, 66 ודווקא אם הם חשודים הוא מעשר בעצמו, או מצוה עליהם ללכת לחכם שיתקן להם את הכרי, עיין מ"ש לעיל ח"א, הערה 28 הנ"ל. וע"ה הם הם שאנו קונים מהם יינות לנסכים ולוקחים מהם כלים לחטאת וטהרות שלא הוכשרו. ו"מסורין הן לעם הארץ" הוא באותה משמעות של "מסורין לנשים" שברישא.

436. היו שלשתן להעשות וכו'. וכ"ה ("היו") בכי"ע ובכי"ל, ובד חסרה מלה זו, והיא גרמה לדוחק של בעל תוספות בכורים, אבל בח"ד ובמנחת בכורים פרשו לנכון אף לגירסת הדפוסים. ובירושלמי שם (ה"ז, ה' ע"ב): "לא צורכה דלאו, הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן", 67 בהוצאות שלפנינו נוסף בט"ס "הדליקו" (כלומר, ועירבתן הדליקו), אבל מלה זו חסרה בשרי"ר, עמ' 75 שו' 12 ובחידושי הרמב"ן ל"ד א'. כלומר הרי הדלקת הנר בשבת הוא איסור סקילה, ועישור של וודאי הוא שבות, ועירוב חצרות יכול לעשות אפילו בין השמשות, ולמה נקט את הקל תחילה. ולפיכך מלמדת התוספתא שאם היו שלשתן להיעשות מדליק את הנר תחילה, ואח"כ מערב אפילו עירוב תחומין, 68 שאי אפשר לעשותו בין השמשות, עיין ירושלמי ספ"ב ובבלי ל"ד א'. ואח"כ טומן את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל שמותר לעשותו אפילו בין השמשות, כמשנתנו ספ"ב. ועיין בירוש' בה"ח שם ובתוספ' סנהדרין ס"ח א' ד"ה היאך. ועיין היטב באו"ז ח"ב ה' ע"ש סי' י"א, ד' ע"ב, ומ"ש בחלקת בנימין ל"ד א', ס"ד ע"ד ואילך. ועיין או"ח סי' רס"ג ס"ק י' ובפתחי תשובה שם בשם שו"ת חתם סופר סי' ס"ה.