תוספתא כפשוטה על שבת ד:ה

112. לא יצא הסוס וכו'. כל הברייתא בבבלי נ"ג א'.

2בזהורית וכו'. וכ"ה בבבלי (בכ"י אוקספורד ובראשונים, עיין דק"ס), ופירושו לשון של צמר או של משי צבועה אדום, והיו תולין אותה על הסוס לשם נוי. ותכשיט כזה שאין רגילים בו לכ"ע אסור לצאת בו לר"ה, עיין ברשב"א ובמאירי. ולולא דברי רבותינו היה נראה שזהורית היא סגולה, 24 כפירושו של ר"י בלוי בספרו צאובערוועזען, עמ' 155, הע' 5. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 2--3. ויגיד עליו רעו ("זנב השועל", עיין ברש"י ובמשנתנו ספ"ו). ואין יוצאין בהם, משום שבהמה אסורה לצאת אפילו בקמיע מומחה, כמפורש להלן, ומתיישבת קושיית הראשונים הנ"ל.

313. ולא סייחין בקרטלין שלהן. בד, כי"ע וכי"ל: בקרסטלין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בד"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 105, הע' י', ועמ' 104, הע' ג'. ובנוסחאות החדשות שבבבלי וכן בכי"מ: בטרסקלין, ויש שגורסים שם: קלסתר, עיין דק"ס הנ"ל. ועיין בב"ר פ"ס-ח', עמ' 649, ובשנו"ס שם. ועיקר השם הוא כלפנינו κάρταλος, סל. ובבבלי הנ"ל בהוצ' שלנו: בטרסקלין שבפיהם לרה"ר . ועיין בתוספ' שם ד"ה מאי מה שדייקו מגירסא זו. אבל המלה "לר"ה" חסרה בכי"י הבבלי וכן בראשונים, 25 עיין דק"ס, עמ' 104, הע' י', ועמ' 105, הע' מ'. כשם שחסרה בתוספתא, והתלמוד הוא שמדייק אח"כ "לרה"ר הוא דלא" מפני שבכולם ברה"ר עסיקינן. ובחצר היא מחלוקת רב ושמואל, עיין בבבלי שם. וכן בירושלמי פ"ה ה"ב, ז' ע"ב: נהיג רב 26 כ"ה בכי"ל שם, ונשמט בהוצאות בטעות הדפוס. וכ"ה ברא"ש, עיין באהצו"י במקומו. בקלסטירין, דתני זכרים יוצאים בקלסטירין. וברה"י עסיקינן, ותולה את הקרסטל בשבת. ועיין בבלי נ"ג סע"א. [תיקונים והוספות: עכשיו נ״ל שאין לשבש את כל הנוסחאות, והכוונה ליונית: κραστήριον, אבוס [מיטלטל], כלי שנותנים לתוכו את κράστις-η, את המספוא, את החציר, לבהמה שתאכל ממנו, עיין במלונו של Liddell and Scott ערך κραστήριον בשם Pollux. והרי״ן אפשטין העתיק מספרו של Pollux את כל הערך הנ״ל בלשוננו ח״כ (תמוז תשט״ז), עמ, 105. וכן בירושלמי שבת פ״ו שהעתקנו בפנים שם: נהיג רב בקלסטרין (עיין בבלי שם ב״ג א׳ ובדק״ס שם, עמ׳ 104, הערה ו'), דתני זכרים יוצאין בקלסטירין וכו' והא תני חבל שהוא קשור בפרה קושרין אותו באבוס, באבוס וכו'. והוא אבוס הוא קרסטלין, אלא שאבום אינו מיטלטל. ועיין גם בבבלי שם קי״ג א'. וכן בתוספתא ב״מ פ״ח ה״י: מביא קרסטלין ותולה בפיהם. ועיין בבלי שם צ' א' ובדק״ס שם, עמ׳ 268, הערה ה' ועיין במשנת תרומות פ״ט סמ״ג ומ״ש לעיל ח״א, עמ' 426. וקרסטלין לחוד וקרטלין (סל) לחוד.]

414. בסנדל. בכי"ו: בסנדל מסומר. והמלה "מסומר" ליתא בשום נוסח והיא באשגרה מלהלן, שו' 24, ועוד. וכן בבבלי: ולא בהמה בסנדל שברגליה, והסנדל הוא בשביל שלא תחליק, עיין פרה פ"ב מ"ג. ובאותו זמן לא היו קובעים את סנדל הבהמה במסמרים אלא היו מלבישים אותה בסנדל וקושרים את הרצועות על רגלה. 27 עיין במלונו של Daremberg et Saglio לעתיקות יון ורומי ערך Mulomedicus, עמ' 2013, ציור 5157. וריינך מסיק שם שבתקופה העתיקה לא היו קובעים במסמרים את פרסאות המתכת של הבהמה. ובשבה"ל השלם סי' ק"ה, ל"ז ע"ב, כתב: ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דמותר לבהמה לצאת בנגדי (צ"ל: בנגרי) ברזל התחובין לה ברגלה, כעין שנותנין לסוסים ולחמורים, ואינו דומה למה שאמרנו ולא בהמה בסנדל שברגליה, דהתם י"ל בדלא קביעה (עיין בבלי נ"ט א'), והכא הרי הן תחובין וקבועין במסמרים יפה.

5ולא בקמיע אע"פ מומחה. בבבלי נ"ג ב' העמידוה בקמיע שהוא מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה, ולפיכך אינה יוצאה בה, ומה ששנינו אח"כ: זה חומר בבהמה וכו', עונה על שלפניה, על יציאה בסנדל, אבל בקמיע שוותה בהמה לאדם. ברם בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' סע"ב-רע"ג: מה בין סולם 28 שאינה יוצאה בו, כמפורש במשנתנו פ"ה מ"ד. לקישושות? סולם יש בו ממש, קישושות אין בהן ממש 29 עיין רש"י נ"ד ב' ד"ה דלא הדר. ועיין מ"ש להלן. וכו', מה בין קישושות לקמיע מומחה, דתני אסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה. הרי לך שהירושלמי פירש כפשוטה של הברייתא, ואפילו במומחה לבהמה אינה יוצאה בו, ודינו כסולם שהוא מגן על המכה. ועיין מ"ש להלן.

614-15. זה חומר בבהמה וכו'. לפי הירושלמי חומר זה עונה אף על קמיע מומחה, ולפי הבבלי הוא עונה על סנדל, עיין מ"ש לעיל. ועיין להלן פ"ה ה"ח, שו' 21, ובהגהות מצפה איתן לבבלי נ"ג א'.

715. אבל יוצא היא באיגד וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אית תניי תני אין יוצאין בקישושות. אית תניי תני יוצאין וכו' מה (צ"ל: מאן) דמר יוצאין בקישושות יוצאין באגד שעל גבי המכה, ומאן דמר אין יוצאין בקישושות אין יוצאין באגד שעל גבי המכה.

815-16. ובקשישין שעל גבי שבר וכו'. וכ"ה בד ובכ"ל ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: ובקשקשין. וכן להלן מקוואות פ"ו ה"ח: והאגד שעל גבי המכה והקשקשים שעל גבי השבר. וכן מעתיקים משם כמה מן הראשונים, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 31 ואילך. ובפיה"ג ריש זבים, עמ' 131: דאמ' לענין מי שנשברה זרועו או שוקו, ובאין הרופאים ומביאין כמין דפין ולוחות ומניחין על גבי השבר, ושמם גשישים , כדאמ' בתוספה במקוות והאגד שעל גבי המכה והגשישין שעל גבי השבר וכו'. ועיין בהערה 23 שם, ובדק"ס כאן, עמ' 105, הערה כ'. ועיין בעה"ש ערך גשש וערך קש (האחרון). אבל כבר הבאנו לעיל בשם הירושלמי שאמרו שם: סולם יש בו ממש, קישושות אין בהן ממש. ועיין באו"ז ה' שבת סי' פ"ג, ח"ב י"ט רע"א. ומכאן משמע לכאורה שקשישין הם קשים קטנים, עשב, כפי' הראשון שבערוך. ועיין גם מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 31 ואילך, אם האגד והקשקשין כלולים בקבוצה של קרום או בקבוצה של שירים ונזמים וכו', עיי"ש. ברם כשאנו בודקים את התרופות של שבר העצם (fractura) לאור ספרי הרפואה הקדמונים, אנו רואים שמתחילה השתמשו בעיקר בפסים של בד שמרחו עליהם את האיספלנית וקשרו בהם את החלקים השבורים (אגד שעל גבי המכה), ואח"כ בעצים דקים, ובעיקר בקנה של הכלך המצוי (Νάρτηξ), כדי להחזיק את העצם במצב ישר. 30 עיין על כ"ז בספרו של היפפוקרטיס על השברים (περί άγμών) פ"ו, פ"ז, פט"ז ועוד. ועיין בספרו של קילסוס מדיקוס de medicina ס"ח פ"ח ופ"י. ועיין במלונות ללשון יון ערך νάρτηξ וערך σώλην. ולפיכך קרוב לוודאי שאין קשישין (או קישושות) אלא הקנים הרכים שנתקשו (קשים רחבים). ואשר לירושלמי הנ"ל, פירושו שקישושות אין בהם ממש, מפני שהם דקים ודבוקים לבשר והם כמלבוש, 31 ובפרט למ"ד (ירושלמי פ"ה ה"ג, ז' ע"ב) שבכגון דא אין לבהמה משוי בשבת משום שאינה מרגישה בהם כלל, עיי"ש. מה שאין כן סולמות שהם מרוחקים מן הבשר ונראים כמשא. וכן יוצא מהמשך הירושלמי שם שאמרו: ויתיביניה מה בין קישושות לאגד שעל גבי המכה 32 הרי לך שיש ממשות של חומר בקשישות. וכו', ומאן דמר אין יוצאין בקישושות, אין יוצאין באגד שעל גבי המכה. והטעם של נפילה וחשש שמא יעביר ד' אמות בר"ה מה שנפל מן הבהמה לא נזכר כלל בירושלמי. 33 עיין מ"ש לעיל, שו' 6–7, ד"ה ולפי מסורת, ובהערה 10 שם. ועיין ברש"י נ"ד ב' ד"ה סולם ובתוספ' שם ד"ה מאי טעמא ובדק"ס, עמ' 109, הע' כ'.

916. ופוקקין לה זוג ומטיילת וכו'. אבל אם לא פקקו את הזוג אפילו בחצר אסור, מפני שהזוג משמיע את הקול, והוא נראה כאילו מוליכה לשוק (עיין רש"י ומאירי), אבל לר"ה לא יוציאה אפילו אם הזוג פקוק (כמפורש במשנתנו פ"ה מ"ד), מפני שנראה כמוליכה לשוק אעפ"י שהזוג אינו משמיע את הקול. ועיין בבלי ס"ד ב', שהקשו מכאן על רב, והסיקו שהוא סובר כר"א ור"ש, עיי"ש. אבל כבר הוכחנו להלן פט"ז שו' 54–55, שבא"י הלקו על רב, ולא הזכירו שם את שיטת ר"א ור"ש. ועיין כתכ"מ, והתירוץ הנכון הוא בחלקת בנימין, קכ"ח ע"ד.