תוספתא כפשוטה על שבת ד:ד

19. הסוס יוצא בשיר וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"א עד "וטובלין במקומן".

210. וטובלין במקומן. ופירשו בירושלמי: "בעשויין להנ[ח]ותן" ואין נחוי זה אלא נהוג, וכן פירש רב יוסף בבבלי נ"ב רע"ב, שאם לא כן הרי אין תכשיטי בהמה מקבלים טומאה.

3ובלבד שיהו מחולחלין. בבבלי נ"ב ב': וטובלן במקומן. והאיכא חציצה? א"ר אמי בשריתכן וכו'. במתניתא תני במחוללין. 15 היא מחוללין היא מחולחלין, עיין במשנת כלים פ"י מ"ג ובפיה"ג שם, עמ' 19, שם אהלות פ"ט מ"ב ומ"ז, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 376. ופירש"י: והאיכה חציצה. שטבעת הקבוע בשיר קבועה בו בחוזק, ואין המים נכנסים שם וכו'. וכע"ז פירש הר"ח ובפיה"מ להר"מ. אבל בתוספ' שם ד"ה והא פירשו בשם ר' פורת: והא איכא חציצה, לפי שהוא דבוק בצואר הבהמה. ולפי פירוש זה צריך לפרש בשריתכן, כלומר שרתך ופישט את השירים (שירים דעלמא, "וכל בעלי השיר") לפני שהטבילן. והמים נכנסים ביניהם לבין צואר הבהמה. ובמתניתא תנא שהיו מחולחלים מתחלתם, כלומר שהיו רפים ורחבים יותר מצואר הבהמה. וכן פירש במאירי. וכן כנראה פירש גם רב שרירא, שהרי לדעתו (עיין אוה"ג הפירושים, עמ' 23) אין שיר אלא טבעת אחת גדולה, וממילא אין כאן חציצה בתוך השיר עצמו. ופירוש זה יוצא ברור מתוך הירושלמי, כפי שהרגיש כבר בזה בחידושי הרשב"א, שכן שנינו שם (סה"א, ז' ע"ב): תמן תנינן (משנתנו להלן פ"ו מ"א) לא תטבול בהן עד שתרפם, וכא הוא אומר הכן? 16 כלומר, שהוא מטביל את השירים, כשהם על הבהמה. אמר ר' מנא כאן ברפים (=במחולחלין). כאן באפוצים. 17 ועיין בלשון הר"מ בפ"ג מה' מקוואות הט"ז. ובתוספתא מקוואות פ"ו ה"ח: והשירים וכו' אוצין חוצצין, רפין אין חוצצין. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 32. ובכי"ע: ובלבד שלא יהו מחולחלין. עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567, ובתס"ר ח"ד, עמ' 96.

410-11. ומכניס אפי' עשרה חבלים וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"ג): לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך (ופירשו בירושלמי ובבבלי מפני שנראה כאילו הולך לעשות מלאכתו בשוק), אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך. כלומר, שמכניס חבל של כל גמל וגמל לתוך ידו. ובטאו"ח סי' ש"ה: אבל אחת לבדה יכול להוציאה בחבל וכו'. ולכאורה משמע מלשונו שאינו מוציא אלא בהמה אחת גרידא, כמו שדייק בב"י שם. וכ"ה בס' צדה לדרך מאמר ד', כלל א', פ"ט. ופירש מרן (וכן הגר"א בבאוריו לאו"ח) שרבינו פירש כן את הבבלי (נ"ד א'): אבל מכניס. אמר רב אשי לא שנו אלא לעניין כלאים וכו', כלומר, דווקא לעניין כלאים מותר להכניס כמה חבלים יחד, ובלבד שלא יקשור, אבל לעניין שבת אסור אפילו להכניס. ולולא דברי רבותינו היה קשה מאד להעמיס פירוש זה בבבלי, שאם כן הדבר, מה עניינו לשבת (עיין להלן). ולא עוד אלא שכאן מפורש "אפילו עשרה חבלים וכו' ", ואם בכלאים עסיקינן מה לי עשרה מה לי שנים, ואדרבה, הרי עיקר הרבותא היא "ובלבד שלא יכרוך", ואפילו בשנים אסור. ובר"ח נ"ב ב': תנא ומכניס חבילין (וחסרה המלה עשרה) לתוך ידו וכו', ולפ"ז היא פיסקא ממשנתנו. ומחוורתא, שאף הטור לא אמר כן אלא משום הסיפא: ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טפח וכו', שאף באחת אסור, כמו שהסיק באליהו רבה או"ח סי' ש"ה אות י"ג עיי"ש.

511. ובלבד שלא יכרוך על גבי ידו. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל בר"ח הנ"ל: ובלבד שלא יכרוך לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך ע"ג ידו. וכ"ה בר"ח כ"י. ואם אין כאן ט"ס הרי הפירוש הוא שלא יכרוך החבלים יחד ויכניסם לתוך ידו, וכן לא יכרוך אותם על גבי ידו. ובמשנתנו הנ"ל: ובלבד שלא יכרוך. ופירשה התוספתא שאין הכוונה שלא יכרוך את החבלים על צואר הבהמה 18 בירושלמי (פ"ה ה"ג, ז' ע"ב) אסר שמואל לכרוך את החבל ע"ג בהמה משום משוי. ועיין במשנת פרה פ"ב מ"ג. אלא שלא יכרכם על גבי ידו. ובבבלי (נ"ד א'): אמר רב אסי 19 כ"ה בכ"י אוקספורד וברי"ף כת"י, עיין דק"ס. לא שנו אלא לעניין כלאים וכו', ובלבד שלא יכרוך ויקשור. כלומר, מכיון שבשבת אסור לו לקשור גמל לגמל ולמשוך אותם בחבל אחד, כדרכו בחול, ולא התירו לו אלא להכניס את כל החבלים לתוך ידו, הרי אסרו לו לכרוך אותם על גבי ידו, משום שרגיל הוא שחבל אחד הוא של צמר והשני של פשתן, ויעבור על איסור כלאים. וכן בירושלמי: אסי 20 והוא אותו אמורא שבבבלי הנ"ל שהזכרנו בפנים, כמו שהעירותי בירושלמי כפשוטו, עמ' 97. אומר לכלאים נצרכה. 21 בירושלמי לא נזכר "ויקשור", משום שאף בלי קשירה יש לחשוש לכלאים, לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו הו"ל, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 657, שו' 36. ועיין מ"ש לעיל בשם גירסת הר"ח, ולפי גירסתו אם כורכן כולם יחד, ומכניסן לתוך ידו אסור משום שבת שנראה כאלו מושך את כולם בחבל אחד, ואם כורך את כולם על גבי ידו אסור משום כלאים. ועיין באו"ז ה' שבת סוף סי' פ"ג, ח"ב, י"ט ע"ב, ולפי שיטתו אפילו כרך את החבלים יחד והכניסם לתוך ידו אסור משום כלאים, מפני שידו מתחממת באחיזתו, עיי"ש.

611-12. ולא ישלשל חבלים על ידו וכו'. בד, כי"ע, כי"ל ור"ח הנ"ל: מידו. וכן בבבלי נ"ד א': אמר שמואל ובלבד שלא יצא מתחת ידו טפח. אבל בירושלמי פ"ה ה"ג, ז' ע"ב: תני טפח מידו לצואר בהמה אסור. אמר ר' זעירא מידו 22 כלומר, אם החבל יוצא מידו טפח. אסור, ומצואר בהמה 23 כלומר, אם החבל הכרוך על צואר הבהמה יורד ותלוי למטה באורך טפח, עיין לעיל שם בירושלמי ומ"ש בירושלמי כפשוטו שם, סוף עמ' 97. אסור, טפח מידו לצואר בהמה אסור, ואי זו היא שהוא מותר? א"ר יוחנן בר מרייא מאן דעביד טבאות נגיד לה כהדין סוסיא סרקיא (מושך אותה כמו שמושכים סוס ישמעאלי), כלומר, שידו סמוכה לצואר הבהמה.