תוספתא כפשוטה על שבת ד:ח

123-24. לא ינעול אדם סנדל מסומר וכו'. בבלי ס' ב'. ופירשו בירושלמי: 44 פ"ו ה"ב, ח' ע"א. מפני מה גזרו על סנדל המסומר (במשנתנו פ"ו מ"ב). יש אומרים שהיו רואים את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעים את קולו ומפילות. ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה וכו' מעתה אף בחול? לאו אורחא דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא. כלומר, רבותינו לא גלו את הטעם האמיתי של הגזירה מפני שהששו שמא לא יקבלו מהם, 45 כדברי עולא בבבלי ע"ז ל"ה א': כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה. ולפיכך גזרו עליו בשבת כדי שיחשבו שמחמת איסור שבת אתינן עלה, וממילא לא יצאו בו אף בחול, מפני שלא היו להם שתי זוגות סנדלים, ולא יקנו סנדל שאסור לצאת בו בשבת. וכע"ז אמרו אף בבבלי שמחמת סכנה אתינן עלה, ושאלו: אי הכי אף בחול נמי ליתסר. מעשה כי הוה בשבת הוה. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 81: מהו שיצא אדם בסנדל מסומר בשבת. כך שנו רבותינו אסור לצאת בסנדל מסומר בשבת. ולמה כן? א"ר יוחנן בשעת השמד היו הפולחין 46 כלומר, חיילי רומא, עיין מ"ש בספרי (אנגלית) היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 139, הערה 5. ועיין ערוך ערך פלח וערך דסקופלן. לובשין סנדלים מסומרים והיו עושים רושם בארץ והיו בנות ישראל יוצאות ורואות את סנדליהן רשומות בארץ והיו מתייראות ומפילות. ועיין ערוך ערך פלח וערך אות. ועיין איכ"ר פ"ב-ז', הוצ' בובר, עמ' 113, ומ"ש בהערות לדב"ר הנ"ל. ועיין ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ח, עמ' 23 ואילך, ומ"ש הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ' 410.

224. אפי' ממטה למטה. כלומר, ממטה שיושב עליה למטה ששוכב עליה, עיין ב"מ קי"ג ב' (יד אליהו להגר"א שולזינגר). ובמסורת הש"ס לבבלי ציינו לתוספתא יומא פ"ד [ה"ה], ואינו אלא דמיון של מלים, עיין מש"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, הערה 9.

325. ר' לעזר בי ר' שמעון אוסר. כ"ה ("אוסר") בד, כי"ע, כי"ל ובבלי הנ"ל, ובכי"ו בטעות: אומ'. וטעם האיסור הוא שמא ישכח וילבשנו.

425-26. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבע וחמש וכו'. וכ"ה בבבלי. ומרהיטות הלשון משמע שתנא זה סובר שסנדל מסומר הוא בן אחד עשר מסמרים. אבל בבבלי שם שאלו: הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אע"ג דנשתיירו בו טובא, והדר תני ארבע או חמש אין, טפי לא? א"ר ששת לא קשיא, כאן שנגממו כאן שנעקרו. ושוב שאלו: השתא חמש שרי ארבע מיבעי. א"ר חסדא ארבע מסנדל קטן וחמש מסנדל גדול. ועיין בתוספ' שם ד"ה השתא. ובאמת היו הרבה דעות במניין המסמרים בסנדל שהתירו לצאת בו. ואמרו בירושלמי: 47 פ"ו ה"ב, ח' ע"א, סנהדרין פ"י ה"א, כ"ה ע"א. כמה מסמרין יהו בו? ר' יוחנן אמר חמשה וכו' שבעה 48 ועיין בבלי ס' ב'. וכו' תשעה. 49 בציור של סנדל עתיק מקושט במסמרים (במלונו של Daremberg et Saglio לעתיקות יון ורומי ח"ד, עמ' 1384, ערך solea ציור 6509) אנו רואים ארבעה מסמרים בחלק הקדמי של הסוליא, שנים באמצע, ושלשה בחלק האחרוני. ועיין בבלי הנ"ל. רבי היה נותן שלשה עשר בזה 50 בבבלי ס' ב': סנדל הנוטה (פי' במאירי שהוא יותר גבוה מצד העקב. ועיין בפירש"י) וכו', ורבי מתיר בי"ג. וכנראה שסנדל הנוטה הוא סנדל שיש לו עקב, וכמו שאמרו בירושלמי יבמות פי"ב ה"א, י"ב ע"ג: בסנדל שיש לו עקב כשר וכו', ורבנן דהכא אמרי כגון אילין דידן. ועיין במלונו של היזיכיאוס ערך Τυρρηνικά σανδάλια. ואחד עשר בזה כמיניין משמרות. ובקה"ר (פי"ב, י"א קרוב לסופו): ר' חייא נותן אחד עשר מכאן ושלשה עשר מכאן 51 כלומר בחלקי הסוליא של סנדל אחד, עיין לעיל, הערה 49. כנגד עשרים וארבע ספרים וכו'. ולפי פשוטו משמע שנתן עשרים וארבע על סנדל אחד. ובבבלי ס' סע"ב: א"ר חייא אי לאו דקרו לי בבלאי שרי שרינא ביה טובא. וכמה? בפומבדיתא אמרין עשרים וארבע וכו'. והטעם הוא שלכל אחד ואחד הם הם מניין המסמרים שעשו לנוי ולא לחיזוק (עיין בבבלי ס' ע"ב), ולא גזרו אלא כמניין המסמרים בסנדל הרומאי כעין מאורע השמד (שכבר בטל בזמנם). ועיין במ"ר פי"ד-ד'.

526. שחפהו בעור מלמעלה. בכי"ע ("שלמטה") ובכי"ל ובבבלי: מלמטה. וכן בירושלמי: תני טלה עליו מטלית מלמטן מותר. ולפי הגירסא שלנו פירושו שכיוון שחפהו בעור מלמעלה "הוי ליה מנעל, בסנדל גזרו ביה רבנן, במנעל לא גזרו ביה רבנן" (בבלי ס' ב'). וכן מפורש בירושלמי הנ"ל שלא גזרו במנעל.

627. או שעשה לו טס או יתד וכו'. הסנדלים הללו היו רווחים בזמן העתיק, עיין במלון לעתיקות יון ורומא שצויין לעיל, הע' 49, בציורים 6507, 6508.

727-28. ולא תהא הארץ אוכלתו וכו'. כלומר שלא יבלה מרוב דריסה. ועיין להלן כלים ב"מ פ"ד ה"ג.