תוספתא כפשוטה על שבת ה:יא

125-26. הרטנין יוצאין בסודרין שלהן וכו'. בבבלי קמ"ז א': והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן וכו'. ופי' רב נטרונאי גאון (אוה"ג, הפירושים, עמ' 152): רטנין, על שום מקומן, ורגילין לצאת בסודר בחול, וכיון שיוצאין בו, בשבת לא מסוי (=משאוי) הוא. וכן פירש"י: והרטנין על שם מקום. אבל בתוספות שם ד"ה הרטנין פירשו: "הרטנין כמו הרהטנין", כלומר רצים, והוא ע"פ ר"ח והערוך. ובמאירי שם מעיד שבקצת ספרי התלמוד עצמו הגירסא היא: הרהטנין. והנה בתוספתא לא נזכר כלל כיצד הוציאו הרהטנין את הסודרין, ובבבלי הנ"ל מפורש שהוציאו אותו על הכתף, ופי' הערוך שהיה מקובץ על הכתף ולא משולשל, בשביל שלא יעכבנו לרוץ. ומכאן שבדרך כלל לא היו מוציאים אותו על הכתף. ובר"ח: והנכון להיות כרוך על צוארו. ודבריו נובעים מבבלי שבת ק"כ א': וסודר שבצוארו. ופי' רש"י שם: וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו. 35 כידוע, אין סודרין sudarium, σονδάριον אלא מטפחת פשוטה ששימשה לקינוח הזיעה. ולפי ליקסיקון יוני (כנראה מן המאה השביעית) cidarim הוא בגד של בד שהרבנים היהודים חבשו אותו בשבת על ראשם, עיין מ"ש שוובה בידיעות החברה העברית לחקירת א"י ש"ה, תשרי תרצ"ח, עמ' 87. וכן מוכח מכמה מקודות שלנו שהניחו את הסודר על הראש. ועיין ב Corpus Gloss. Latinorum הוצ' לאווע גאטץ ועוד ח"ו, עמ' 211, ערך Cidarim. אבל במקבילה שבירושלמי פט"ז ה"ה: וסודרין שעל זרועותיו. ולפי זה נראה שהדרך הרגילה היתה להניח את הסודרין על הצואר ולשלשלו על הכתף והזרועות. והרטנין היו מקפלים ומניחים אותו על הכתף, כפי' הערוך הנ"ל. ואעפ"י שהיוצא לר"ה בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב חטאת (עיין בבלי שם ולעיל פ"א ה"ט), מ"מ כסודרין מותר, שכן נהגו בו אף בחול כמלבוש ולא כמשאוי.