תוספתא כפשוטה על שבת ה:ב

13-4. הגדמין טמאין וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל מטושטש קצת, ואפשר לקרוא: הגרמין). אבל בכי"ע: הנקטמין טמאין וכו'. ובתשובת הרשב"ם להראב"ן (ראב"ן, קמ"ה ע"ד): וקשיא ליה דבתוספתא דשבת קתני אנקטמין טמיאין, אני בדקתי בתוספת שלנו כתוב בהו גודמין טמיאין, אבל אנקטמין לא כתוב בהו. ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: אנקטמין 7 כגי' משנה שבמשניות, שבירושלמי, לו, פרמה, קויפמן (אניקטמים), פיה"מ להר"מ בכי"י ועוד. ובמשנה שבבבלי: לוקטמין. והיא לוקטמין היא נוקטמין בהחלפת נו"ן ולמי"ד, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. ועיין מ"ש יא"ה ווייס במשפט לשון המשנה, עמ' 83. טהורין , ואין יוצאין בהן. והראב"ן הקשה להרשב"ם מן המשנה על התוספתא, ועוד הקשה ממשנת כלים פט"ו (מ"ו) ששנינו שם שהניקטמון טמא (כלומר, כמסורת התוספתא כאן), והרי הגאון בפירושו לכלים שם (עמ' 40) פירש שמשנת שבת ומשנת כלים מדברים בחפץ אחד, ועיי"ש בראב"ן. ואשר לבאור המלה "אנקטמין" פירשו רוב בעלי המלונות (לוי, קהוט וקרויס) שזו היא המלה היונית όνος κατ’ ώμον, חמור על הכתף שנושאים הליצנים, וזהו ע"פ פירש"י ועוד. ברם צרוף כזה לא מצאתי ביונית. ולא עוד אלא שבירושלמי מפורש: "מהו אנקטמין טהורין? א"ר אבהו חונוס (όνος) קטמין, חמרא דיידא", כלומר סמוכת 8 בפיה"ג לטהרות, עמ' 51: כל דבר שסובל דבר אחד על גביו שמו חמור. (משענת) היד. ובשרי"ר, עמ' 82: "הונוסקַטָמִין (במלה אחת), ומוכח שפירשו קטמין, גדמין, חמור הגדמין. וכן בבבלי ס"ו ב': מאי לוקטמין אמר ר' אבהו חמרא דאכפא, כלומר חמור הכתף, והוא חמרא דידא הוא חמרא דאכפא. וכן פירש ר"ח בבבלי שם: גידם, מי שידיו קצוצות, עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי. 9 ועיין בפיה"ג לכלים פט"ז, עמ' 40–41, ובפי' הר"ח לב"ב כ' ב' שפרסם הר"ש אברמסון בסיני ניסן-תמוז תש"ח, עמ' 10 ואילך. ופירוש רבינו מסתבר מאד, ושנו במשנתנו יד של עץ של הגידם (הקטם) יחד עם קב הקטע. ואם צדקנו בבאורנו הרי מסתבר שאף לפנינו צ"ל: ה[נ]גדמין טמאין, ואין הנגדמין אלא הנקטמין, צירוף של הונוס (השוה כתיב הירושלמי לעיל) גדמין, כלומר, חמור הגדמים, וכפירוש ר"ח הנ"ל. ואשר למחלוקת המשנה והתוספתא, הרי התוספתא שלנו היא כמשנת כלים שחולקת על משנת שבת, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 196, הערה 4.

24. יוצאין בפיקרין ובצופא וכו'. בבלי נ' א'. ופירש רב האיי (אוה"ג, הפירושים, עמ' 21): אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו וכו'. וכע"ז פירש הר"ת, הר"מ (פי"ט מה' שבת הט"ז) ועוד. אבל רבינו הלל פירש שפיקרין (פוקרין) הם גיזי צמר (ποκάριον). ולפ"ז אף ציפין (צופין) הם קרובים למוכי צמר, 10 עיין במלונות ערך ציף ובערוך ערך צף. ובכי"ע כאן מפורש: ובציפי צמר. ועיין מ"ש על כל זה לעיל ח"ב, עמ' 662. ועיין מ"ש על טלטול גזי צמר לעיל פ"ג הי"ט, שו' 42, ועיין בבבלי הנ"ל. ובבאור על הר"מ שנמצא במצרים 11 נתפרסם בראשונה בריש ס' מעשה רוקח על הר"מ, ואח"כ בשו"ת הרמב"ם ד' ליפסיאה, נ"א ע"א ואילך, והפיסקא שלנו היא שם, ס"א ע"ד. ויש להוסיף את פירוש רב נטרונאי באוה"ג, הפירושים, עמ' 21. העיר שהר"מ פירש כפירוש רב האיי, והוסיף: והרב נטרונאי גאון ז"ל פירש פיקרין וציפה מטלניות שמניחין ע"ג חתך באספלנית אם צבען בשמן מרפא, ואם לאו אסור משום שדומה למשאוי.

3בזמן שצבען בשמן וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, וכ"ה בבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות (עיין דק"ס שם). ומפירוש רב האיי והר"ח הנ"ל מוכח שמדברים כאן בצביעה ממש, וכן מוכח מדברי הר"מ הנ"ל שלא הזכיר "בשמן". 12 ברמב"ם ד"ח הוסיפו "בשמן". אבל בד"י, וכן בכל נוסחאות כי"י שבדקתי חסרה המלה "בשמן". אבל לפי פי' רב נטרונאי, פירש"י ורבינו הלל שהבאנו לעיל פירושו בזמן שטבלן בשמן, כפירוש הרש"ל, 13 וכן, כנראה, כבר פירש במאירי שכתב (נ' א' ד"ה מותר): אבל אם לא צבען בשמן, אין זה מלבוש וכו' שאף הם בעצמם שורטים, אחר שלא נטבלו בשמן. וכמו שכתבנו לעיל ח"ב, עמ' 563, ובהערה 1 שם. ובכי"ע גורס: שצבען לשמן וכו' לא צבען לשמן, ולפי גירסא זו היה אפשר לפרש כפירוש שהביא במעשה רוקח פי"ט מה' שבת הט"ז שהכוונה שצבע לשם אותן המכות, עיי"ש. ברם ברור שאין לשמן אלא בשמן, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך ומה שהביא בשמי בהערה 1 שם. וכבר קדמני בזה ווייס במשפט לשון המשנה, עמ' 114.

45. וכרכן במשיחה. כלומר, או שכרך את הפקורין, או את הצופין עצמן, במשיחה 14 עיין לעיל כלאים פ"ה, עמ' 225, שו' 50. מערב שבת, ולא שכרך אותם על גבי מכתו מערב שבת שאם כן הרי כבר יצא בהם מערב שבת, עיין בתוספ' נ' א' סד"ה אבל, ועיי"ש סד"ה ואם. ועיין במאירי שם ד"ה מותר. ועיין שו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ק כ"ד.

5אין יוצאין בהן. פירשו בתוספ' שם (ד"ה אבל) שהוא הדין שאין מטלטלין אותן. ועיין לעיל פ"ג, שו' 42, ומש"ש.