תוספתא כפשוטה על שבת ה:ט

122-23. מטלטלין עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה מוללו וכו'. ובבבלי ביצה ל"ג ב': מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה, ומוללו וכו'. והאחרונים 29 עיין בשיורי ברכה או"ח סי' שכ"ב ס"ק ה'. הסיקו מדעתם שה"ה לבריא, ולא דברו אלא בהוה. 30 ועיין בשו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ק כ"ג, ובס' האורה, עמ' 56, ובהערה ל"ו שם. ולכאורה היה אפשר לפרש בבבלי ביצה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן (כלומר, לכל אדם), ולהניף בהן לחולה. אבל בירושלמי סוכה שהבאנו להלן בפנים הזכירו שניהם בחולה, עיי"ש. ובה"ג ד"ב, עמ' 173: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהריח בהן לחולה וכו'. ולפי גירסת התוספתא בכל הנוסחאות אפשר לפרש: ולהריח בהם (כלומר, לכל אדם), לחולה מוללו ומריח בו וכו', ואף כאן לא דברו אלא בהוה, וה"ה לכל אדם, כפי שמוכח מגירסת הבבלי ("ומוללו"). ונראה שמותר לטלטל פרחים בשבת, אעפ"י שאין נותנין ריח אלא שעשויין למראה. וברש"י שבת נ' ב' ד"ה סליקוסתא: עשב שהוא נאה למראה ולהריח, וממלאין כד עפר ותוחבין אותו לתוכו, ונותנו לפני שרים וכו'. ועיין באוה"ג, התשובות, עמ' 53, ושם לא נזכר "מראה". אבל בשו"ת מהר"ח או"ז סוף סי' פ"א: מידי דהוי אסליקוסתא שהיא למראה, וקול ומראה כי הדדי נינהו לעניין מעילה וכו'. וברור מתוך דבריו שאף דברים שהם למראה מטלטלין אותן בשבת. ואף הרא"ש בתשובתו (בשו"ת מהר"ח או"ז שם סי' פ"ב) לא החמיר אלא בבעלי חיים, אבל לא בעשבים. ושמא חסר כאן בתוספתא: ולא לחולים בלבד, אלא לכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, כי אחרת אין להבין מה עניין הברייתא לכאן. 31 וכל הברייתות כאן עד סוף הפרק נסמכו למשנתנו פ"ו סמ"ט. ובירושלמי: 32 סוכה פ"ג הי"ד, נ"ד ע"א. הניחו (כלומר, את הלולב) בארץ אסור לטלטלו. אמר ר' אבון זאת אומרת שאסור בהנייה. תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת. רבנן דקיסרין אמרין ערבה מותר להניף בה לחולה בשבת. ומכאן מסתייע הירושלמי שאסור ליהנות מן ההדס שהקצהו למצותו, שאם לא כן הרי היה מותר לטלטל את הלולב שאגוד יחד עם ההדס, מפני שהוא ראוי להריח בו. ועיין בבלי סוכה ל"ז ב'. ועיין מ"ש להלן סוכה ספ"ב, שו' 70–71, ד"ה ר' יוסה. ובה"ג ד"ב, עמ' 173, מפסיק באמצע ה' לולב (אחרי שהביא את הברייתא שבבבלי סוכה מ"א ב') בעניין עשון הבית לריח, ומעתיק מיד את ההלכה שלנו: מטלטלין עצי בשמים להריח בהם וכו', עיי"ש.

223. מוללו ומריח בו. עיין מ"ש להלן בסמוך.

3לא יקטמנו להריח בו וכו'. בבבלי ביצה הנ"ל העמידוה בעצים קשים שאינם ראויים למאכל בהמה, ושאלו: קשין בני מלילה נינהו? חסורי מחסרא והכי קתני מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. בד"א ברכין, אבל בקשין לא יקטמנו, ואם קטמו פטור. ובירושלמי ביצה (פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג): אית תניי תני מוללין עצי בשמים. אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים, מאן דאמר אין מוללין ביבישין. 33 וכ"ה הגירסא ("ביבישים") אף בשרי"ר, עמ' 305, ובראבי"ה ח"ב סי' תשפ"ב, עמ' 481. אבל בס' המכתם שם, עמ' 248, מעתיק בשם הירושלמי: מ"ד מוללין ברכין, ומ"ד אין מוללין בקשין. וכנראה שאין כאן אלא תיקון ע"פ הבבלי שם ל"ג ב'. ועיין לעיל שם בירושלמי, ואף שם רב חסדא הוא המפשר בין הברייתות הסותרות זו את זו. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 354. ולפ"ז נראה שאף בא"י פירשו כמסורת הבבלי, אלא שמכיוון שבא"י לא השתמשו בדבור חסורי מחסרא, הרי פירשו לא יקטמנו להריח בו, אם הוא יבש (=קשה), ואינו ניתן למלילה בין האצבעות, אלא שבזה חולק הירושלמי וסובר שאף לריח אין מוללין בקשין (וכ"ש שלא יקטמנו אפילו ביד), כמו שהסיק בס' המכתם ובראבי"ה. 34 עיין לעיל הערה 33.