תוספתא כפשוטה על שבת ו:ד

110. הפוקק את החלון בסירה וכו'. קרוב לוודאי שצדק לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 29, שהכוונה לקוץ הרמנוס (Rhamnus), 31 מצוי בא"י, עיין במגדיר לצמחי א"י, ירושלים תרצ"א, עמ' 244. שהקדמונים החשיבוהו כסגולה נגד השדים 32 עיין בבאורו של Frazer ל־ Ovidius, ח"ד, עמ' 142. ונגד הרוחות המוצצים דם ילדים, וטהו בו את הבתים שיש בו יולדת, 33 Photius, ערך ράμνος כדי להבריח את השדים. 34 עיין מ"ש Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts וכו', עמ' 262 ואילך, על הקמיעות נגד לילית המוצצת את דם הילדים וההורגת את היולדת. ועיין מ"ש גרשם שלום בתרביץ שי"ט, עמ' 166, הערה 25. ולפעמים נתנו אותו בתוך החלון של בית יולדת (עיין לוי הנ"ל). ולפ"ז "של חיה" שלהלן דבוק אף לבבא שלנו.

210-11. והקושר ברזל בכרעי המטה של חיה. כ"ה ("של חיה") בד, כי"ע, כי"ל, ילקוט וא"ח הנ"ל. ולפנינו נשמט בט"ס. וסגולת הברזל להבריח את השדים 35 בה"ג ד"ב, סוף עמ' 588: לית דשלמה ולית דמשלים לה, מאן דזכי לה מערב בה פרזלא, ומאן דלא זכי לה שינתא איגריא ביה. ואפשר שהכוונה היא: אין מי שגומר אותה ואין מי שמשלים אותה, מי שזוכה לה (לתורה) מערב בה ברזל (שהוא שומר אותו מן המזיקין), ומי שאינו זוכה לה, שידתא (וצ"ל: שירתא במקום: שינתא) מתגרית בו. היתה מקובלת מאד בזמן העתיק, עיין מ"ש פירליס במ"ח חי"ט, עמ' 428, לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 29, ועמ' 35, בלוי, צאובערוועזען, עמ' 159 ואילך, גולדציהער ב־ Archiv fur Religionswissenschaft ח"י (1907), עמ' 41 ואילך, אפטוביצר בצופה מארץ הגר ח"ב (1912), עמ' 126. ועיין להלן, שו' 28, ושו' 29. ובח"ד העיר: וזה השני (כלומר, המנהג לקשור ברזל) עדיין הוא מרקד בינינו במקומות הללו בעונותינו הרבים. ועיין בקובץ רשומות, כרך א' (אודיסה תרע"ח), עמ' 364.

311. והעורך לפניה שלחן וכו'. אף נוהג זה היה מקובל אצל העמים, שכן כותב Servius בבאוריו ל־ Eclogae של Virgilius ס"ד, 64: לפיכך בלידת ילדים מיוחסים וכו' עורכים שולחן להירקוליס, 36 Proinde nobilibus pueris editis etc. Herculi mensa ponebatur. עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 30, שמביא פיסקא זו, עיי"ש עוד דוגמאות. ונראה שעמי המזרח ערכו את השלחן לגד (עיין ישעי' ס"ה, י"א), לשם מזל טוב של התינוק הנולד. 37 רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ז ה"ה, כותב: מה שנוהגין בארצות ידועות לערך שלהן ולשים עליו מיני מאכלין בלילה שלמחרתו מלין את התינוק, ואומרים שעושין אותו למזל התינוק הנולד, ראיתי לרבותי שנוהגין בו איסור ומוחין בידם, ואומרים שזה בכלל העורכים לגד שלחן וכו'. ועיין בב"י טיו"ד סי' קע"ט ובח"ד.

412. אבל פוקקין את החלון בגלופקרין וכו'. כלומר, סותמין את החלון בכר, עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 45, וחשבו סגולה זו לרפואה שיש בה ממש, כמפורש בבבלי ב"ק ס' ב': רבא בעידן ריתחא הוי סכר כוי, דכתיב (ירמי' ט', כ') כי עלה מות בחלונינו . ואעפ"י שאמונה זו כנענית היא (עיין תרביץ שי"ג, תש"ב, עמ' 208), לא אסרו אותה משום דרכי האמורי, משום שיש לה רמז במקרא.

5ונותנין לפניה ספל של מים. ברור שכן נהגו הגויים לשם סגולה, 38 עיין לוי הנ"ל (לעיל הע' 2), עמ' 30, הע' 2, שהביא בשם Grimm שכן נהגו ליתן מים מתחת למטת היולדת, בלי ידיעתה. אבל הואיל ואינו ניכר שעושים כן לשם סגולה, שהרי תוכל לשתות מהם כשתהיה לבדה, אין כאן משום דרכי האמורי.

613. וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצית. בד ובכי"ע: לצות, ובכי"ל: לצואת. ובא"ח: לצוות. ובילקוט (וכ"ה גם בכ"י): שהתחילה לצאת. והנכון כבכי"י: לצות, לצוות, כלומר, לחבורה, שלא תשאר לבדה. ובבבלי ברכות נ"ד סע"ב: שלשה צריכין שימור (פירש"י: מן המזיקין) וכו' במתניתא תנא חולה, חיה , חתן וכלה. ואף מנהג זה היה מקובל אצל הגוים, וכן מעיד Aelianus: 39 בספרו De natura anim. פ"ד, 29. ועד היום תרנגול נוכח אצל היולדות.<καὶ νῦν ταῖς τικτούσαις ἀλεκρυῶν πάρεστι וכו'. והוא נותן טעם מיתולוגי לדבר שתרנגול מקל על הלידה.